כבר כמה שבועות שאני מתבוססת בעומק הבוץ של עולם המחקר האקדמי. המטרה שלי היא לגרום לסטודנטים שלי להבין, לראשונה, את ההבדל המהותי בין "מה אתה היית עושה" של חיים הכט לבין מחקר אקדמי אמיתי. אני מנסה להחדיר להם מושגים כמו "APA", "שליטה במשתנים", "דגימה אקראית" או "מניפולציה". זה לא קל. עולם התוכן הזה זר לרוב האנשים. אך ככל שאני מלמדת את זה יותר ובודקת עוד עבודות ומעירה עוד ועוד הערות בעט המיוחד שלי, כך אני נשאבת יותר ויותר פנימה. וזה משפיעה גם על דרך החשיבה שלי על חיי.
אולי זה טוב. שנים התחפרתי בתוך תחום עמום, מלא רגש וחסר הגיון, מלא פרשנויות וחסר עובדות מוכחות בשטח. אולי הגיע הזמן לתת לשכל הישר שלי לעשות קצת עבודה. אז לפי ההוראות שאני נותנת לסטודנטים שלי, להלן פוסט במבנה (עאלק) אקדמי מחקרי, עם כללי הציטוט ה(כמעט) נכונים. מדובר כרגע רק על החלק הראשון שהוא המבוא. אני עוד לא יודעת איך להמשיך הלאה להשערה ולשיטה. התוצאות, ללא ספק, יהיו מעניינות. אני מניחה שתשרדו טוב יותר אם לא תיכנסו לכל הלינקים (שהם בעיקר בשבילי כחוקרת), אבל אתם בהחלט מוזמנים אם יש לכם את הזמן והסבלנות.
מבוא:
חשבתי על התקופה שמלווה אותי מאז אוקטובר 2009, לפני איזה 7 חודשים. אוקטובר היה חודש חשוב. אליענה נולדה (גילי, 2009) והיה סוכות. שנת הלימודים האקדמית התחילה באוקטובר ואז גם התחלתי את שנתי השלישית כמטפלת. אבל אוקטובר 2009 היה משמעותי עבורי בעיקר כי אז התקיים הניתוח האחרון שלי בכתף (מומו, 2009א) שתוצאותיו הסבו לי אושר רב (מומו, 2009ב).
בתחילת ינואר, כמה ימים אחרי הסילבסטר, נפלתי במדרגות ופתחתי את השפה ושברתי את האף (מומו, ינואר 2010א). הנפילה הזו היתה עוד סימן דרך בחיי בחודשים האחרונים. מצב רוחי מאוד ירד בשבועות והחודשים שבאו בעקבותיה (מומו, ינואר 2010ב; מומו, אפריל 2010), בלי הוכחה ממשית לקשר עם הנפילה, אבל עם הבנה שהיא היתה טראומטית ושאני חשה בתוצאותיה ביומיום.
דבר נוסף שקרה היה יחסיי עם גברים. נראה היה שמשהו השתנה שם משמעותית: בתקופה שבין הניתוח לבין הנפילה הייתי עסוקה כמה זמן בלרדוף אחרי הבלתי מושג (מומו, אוקטובר 2009) ומי שכן חשבתי שהשגתי העיף אותי באופן שהשאיר אותי, אעפס, בהלם (מומו, דצמבר 2009). אני חושבת שהייתי במצב רוח ממש טוב אחרי הניתוח, מה שעורר בי הרבה תקווה לקשר אמיתי ולהתאהבויות (מומו, נובמבר 2009) ומה שגרם גם, באופן בלתי נמנע, לנפילות – קודם הרגשיות ואחר-כך הפיסיות.
במחקר שטרם התפרסם (מומו, 2010, טיוטא) שמורות כמה סטטיסטיקות מעניינות שנלקחו בינתיים מאוכלוסיית הגברים שיצאתי איתם ב- 7 חודשים האחרונים: 100% מהגברים שיצאתי איתם מאז הנפילה בינואר הם חסרי אב: 66% - אביהם נפטר בשלב כלשהו בחייהם והשאר (33%) ננטשו על-ידי אביהם בגיל צעיר. זאת לעומת קבוצת הגברים שיצאתי איתם או שהיה לי בהם עניין לפני הנפילה שלאף אחד מהם לא חסר (טפו טפו) אבא (0%). עוד נמצא כי לפני הנפילה 100% מהגברים לא רצו אותי בעוד אני רציתי אותם, בעוד אחרי הנפילה אני הייתי זו שנפרדתי – בדרך זו או אחרת – מכולם, כלומר 0% של גברים שלא רצו אותי ו/או נפרדו ממני. ממצא אחרון מעניין ומפתיע הוא נושא הסקס: אחרי הנפילה היו כמה סצנות שקיבלו דירוג גבוה מאוד יחסית לחיי כבגירה, בעוד לפניה... פשוט לא היה. 0 לעומת 9 (בסולם של 1-10).
השערת המחקר:
המממ... לא בטוחה. כאן אני תקועה. חבל שאין לי מתרגלת לכתוב לה אימייל ולהתבכיין לה עכשיו. טוב, אז אני כותבת פה, בערך כמו שהם כותבים לי:
נראה לי ברור שההשערה הכללית היא: ארועים פיסיולוגיים שעוברים על מומו משנים את מצב רוחה ואת יחסה לגברים.
אבל אולי מצב הרוח הוא בכלל משתנה מתערב? ואולי הארועים הפיסיולוגיים מתרחשים כתוצאה מהארועים שבשטח? ואיך, לעזאזל, קשורה העובדה שלמאה אחוז מהגברים שנכנסו ויצאו מחיי מאז ינואר אין אבא? ולמה כל אלה רוצים אותי אבל אני לא אותם?
אני חושבת שכן יש לי השערה בנוגע לסקס, אבל עוד לא ממש ניסחתי אותה בינתיים.
אם אני אצליח לחשוב על השערות ראויות לכל השאלות האלה אני אחזור אליכם. מצד שני אם לכם יש רעיונות אני אשמח לשמוע. אבל לא את הרעיונות האנונימיים סטייל "לכי כבר לטיפול". זה לא מכבד את המטפלת שלי שקוראת פה ובכל מקרה בבלוג שלי אין מקום לטוקבקים.