בסופו של יום ארוך ועמוס ארועים אני מגיעה סוף סוף לכיכר, מסתובבת ומחפשת חניה קרובה ככל האפשר, עוברת את השער הירוק ונכנסת לחצר החשוכה כשקופסת הצבעים בידי. מבעד לחלונות אני רואה את דנה ועוד כמה מקדימים שמפטפטים איתה. חלקם כבר מוכנים עם הכנים ובד הקנווס שעומד עליהם, חלקם מחזיקים כמה תמנות ביד, מתלבטים איזו מהן יעתיקו הפעם לכדי ציור. אני בדרך-כלל יודעת מה אני הולכת לעשות. אומרת שלום מחוייך, מתעדכנת מי מצייר היום מה. מעמידה לי כן במעגל ומתחילה להתכונן. מוצאת את הציור הלא גמור שלי בחדר האחורי, קושרת סביב מותני בד שיגן על המכנסיים מפני כתמי צבע לא רצויים, מחליפה לחולצה הסמרטוטית שהבאתי איתי.
הרופא, מכוסה בחלוק רופאים מלא כתמי צבע, מראה לי את הציור שסיים בשבוע שעבר. הוא גבר נאה, חם ורגיש והוא מצייר הרבה טבע שתפס במצלמתו בשיטוטיו בעולם ולפעמים גם את נכדיו כחולי העיניים. היום הוא יתחיל ציור חדש ועד סוף השיעור כבר אפשר יהיה לראות בד ענק מלא צבע וחיות. הוא מסתכל על הציור הלא גמור שלי ומעיר משהו על כך שכפות הרגליים שקועות קצת באזור xxx (כאן הוא יכניס מושג פיזיולוגי שאף אחד מאיתנו לא מכיר). אני מסכימה איתו ומבטיחה לתקן בהקדם. שנינו יחד עוברים לעמוד מול הציור החדש של דנה ומשתאים. היא לא מפסיקה להפתיע, המורה שלנו, והכשרון שלה מעורר הערצה. ברור לנו שמה שהיא דורשת מאיתנו זה כאין וכאפס ממה שהיא דורשת מעצמה.
אני מעמידה כיסא לישיבה ושרפרף עליו אני מניחה את הפאלטה, מתחילה לשפוך עליה צבעים. הלבן יהיה הראשון, אחריו השחור ואז כל שאר הצבעים שאזדקק להם: חום, אדום, צהוב, קצת כחול. שופכת לצנצנת קטנה טרפנטין, מוציאה מכחולים בגדלים שונים. נזכרת, תמיד רק אחרי שהתיישבתי, שגם סמרטוט אני צריכה. דנה שמתרוצצת ביננו בינתיים תפנק אותי באחד שמצאה בפינה.
אני נכנסת עמוק לתוך מעשה היצירה, כשברקע מתנגנים ניק דרייק או נורה ג'ונס או קינגס אוף קונבניאנס. הרוסי נאנח. הוא כבר עובד כמה שבועות על האיש המנגן שלו, שנראה לכולנו גמור ושהוא עדיין מוצא בו פגמים. בפעם השלישית שהוא נאנח אני פורצת בצחוק וכולם מתחילים לדון, תוך שהם מוסיפים עוד קו של הצללה לציור שלהם, על אנחותיו של הרוסי והצורך שלו בפרפקציוניזם. הדודה מתבלת באיזה סיפור עם מוסר השכל ומיד לאחר מכן קוראת לדנה שתבוא לעזור לה לפצח את הקפל הזה, שלא מסכים להיראות כמו קפל.
הילדה המוכשרת יושבת בשקט ליד שולחן מאולתר ובתנועות נמרצות ממלאת את הפורטרט שהיא עובדת עליו. עד ההפסקה כבר אפשר יהיה לראות אצלה ציור כמעט מושלם של פנים יפות. היא לא תעצור כמו כולנו בזמן ההפסקה. גם המחסנאי עובד במרץ. הוא מעתיק על בד ציור מודרני מאחד מספרי האמנות הרבים שמסודרים במדפים בסטודיו, ממלא אותו בצבעים אקספרסיוניסטים, יוצר לעצמו עולם מלא רגש, צבע וקוים בוטחים.
לידי יושבת עורכת הדין הפריקית. היא חדשה ולכן עוד לא מעיזה לעבור לשמן. בינתיים האקריליק טוב לה. היא שואלת אותי איפה כדאי לה ללמוד טיפול באמנות, כי ממש לא כיף לה להיות עו"ד. אנחנו דנות באפשרויות שלה. דנה מתקרבת אלינו. היא מסתכלת על הציור שלי, אומרת שהוא יפה, מעירה לי שיצא קצת כהה מדי ושאני צריכה להוסיף פה ופה ושם לבן כדי ליצור קונטרסט. צבע הפרח של העו"ד הפריקית לא נראה לה. הן שואלות אותי לדעתי. אני אומרת שצריך להוסיף עוד קצת כתום, כדי להחיות את הפרח הצבעוני שמוחזק ע"י שתי ידיים גסות בשחור-לבן.
מהר מדי מגיעה ההפסקה. קשה לדנה לנתק אותנו מהציורים. שוב ושוב היא מסבירה כמה חשוב לעשות הפסקה כדי לקבל קצת פרספקטיבה. עד שדנה מביאה את המים הרותחים לקפה אנחנו מסתובבים בין כני הציור. הילדה, בעודה עובדת, מוציאה מכולנו קולות השתאות וקנאה. הרופא כבר התחיל לצייר את אדוות הגלים הצבועות באור השמש ששקעה. הדודה מפתיעה בקפלים מרשימים, הצבעים העזים של המחסנאי מעלים חיוכים של שמחה, ורק הרוסי לא מרוצה ממה שיצא לו. העיניים שלו לא בסדר, הוא אומר. אנחנו לא רואים את זה אבל מבינים שרק על סעיף העיניים הציור שלו נדון לעוד לפחות שבועיים של עבודה.
אני יוצאת לחצר לסיגריה חפוזה וחוזרת להתיישב עם כולם לקפה ועוגיות שדנה הביאה. מקשקשים על מה שרק אפשר. ממליצים על ספרים שקראנו לאחרונה, מדברים על אהבה, על ילדים, מתפלספים על מהותו של הכשרון, מתרגשים ביחד מהתערוכה המתקרבת, נזכרים שהמונדיאל מתחיל בדיוק ביום של התערוכה ואיך לא שמנו לכך לב כשבחרנו את התאריך המיועד.
דנה מחליפה את הדיסק לביטלס או למוסיקה קלאסית והשעה האחרונה של השיעור עפה. הרופא יגמור את הציור שלו בבית, הרוסי מסיים בעוד אנחה אחרונה, הדודה מבסוטה עד השמים מהקפלים שהצליחו, העו"ד הפריקית הצליחה למצוא את הצבע הנכון לפרח, הילדה מציגה בענווה יצירת פאר. המחסנאי כבר הספיק לקפל הכל וללכת לפני שהספקתי לראות מה יצא לו. רק עכשיו לקראת התערוכה קלטתי את כמות הציורים שיצר וכמה הם עוצמתיים ויפים.
השעה כבר קצת אחרי 11 בלילה ואני יוצאת מלאת כוחות ומרץ מהסטודיו. פעם בכמה שבועות גם ציור גמור מתלווה אלי לאוטו. אני אוהבת את העבודה על ציור - היא משכיחה ממני את כל מה שקורה בחיי - לטוב ולרע. שעתיים וחצי של ניתוק מוחלט מחיי היומיום שלי, נטולות מחשבות ופרשנויות ואינטריגות. נקיון. שעות יעברו עד שאצליח ללכת לישון. עכשיו, לקראת התערוכה, קלטתי פתאום גם כמה משמעות יש לאנשים שמציירים לצידי בחיי. הם נוגעים בי למשך זמן קצר, אבל השפעתם מרגיעה ונעימה. זו חבורה קטנה, אליה אני שייכת, שמתממשקת לחיי ברגעים הכי טובים.
היום זה יקרה. זה לצד זה ייתלו הציורים שלנו על קירות הסטודיו וברחבי החצר. יהיו שם גם ציורים של קבוצות אחרות, צעירות יותר. דנה עובדת קשה כדי לגרום לכל זה להיות הרמוני ויפה. בעיצוב - כמו בציור ובפיסול - היא מהטובות שאני מכירה. הרבה אנשים יבואו, יסתובבו בין הציורים, יעירו בקול רם הערות מפרגנות וילחשו, אולי, ביקורת. ילדים יתרוצצו בחצר המוצלת ויוסיפו שמחה. אני אקבל את האורחים הפרטיים שלי, אעשה איתם סיבובים בין המון הציורים, אשמח שבאו. אני מחכה כבר לראות את חברי הקבוצה שלי, באים עם האורחים שלהם, מלאי פרגון הדדי וגאווה.
אני מתרגשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
