עברו איזה שלוש שנים מאז שהייתי באחת. הצלחתי להתחמק מכל החתונות שהתרחשו סביבי והייתי מאוד גאה בעצמי. על כל חתונה שפיספסתי הקפדתי תמיד לפנק את עצמי במשהו יקר במיוחד (אצלי ברוב השנים לא היה באמת יקר במיוחד. רק קצת יותר מכרגיל. בכל מקרה לרשום צ'ק לחתונה היה עולה לי יותר). אבל זה לא רק הכסף. גם נמאס לי מהטקס חסר התוכן, מהפיזוזים הסתמיים, מהאוכל הסמי-גורמה, מהדודים והדודות, ומהחתן והכלה ההיסטריים לפני ומרוקני הרוח אחרי.
חיינו בשלום, אני והחתונות, בשנים האחרונות. אני לא מתקרבת אליכן ואתן לא נעלבות שבדיוק ביום המיועד יש לי משהו אחר. עד אתמול. הבחור המקסים שמתרגל איתי הזמין אותי לחתונה שלו. אותי ואת הדוקטורית שאצלה אנחנו מתרגלים. הוא נתן לנו את ההזמנות ביד. חשבתי על כך שיכולים להיות צחוקים עם הדוקטורית, שחשוב שיהיו לי קצת קשרי עבודה בחיים (במיוחד ששנה הבאה אנחנו ממשיכים כולנו לעבוד יחדיו), שזו הזדמנות להתייפייף, שבטח יהיה מוצלח במקום היוקרתי שהוא בחר להתחתן בו. אז החלטתי ללכת.
ביררתי כמה כסף צריך להביא. אמרו לי שבין 200 ל- 250. ציטטתי שיר של תרצה אתר ורשמתי צ'ק על 250 בלי למצמץ. אני קצת עשירה בימים אלה, מה שהצדיק גם קניית שני זוגות נעליים ב"גזית" וחידוש איפור ב"מאק". שונאת את קניון עזריאלי, במיוחד מאז שעבדתי שם בהייטק, אבל יצאתי משם מאוד מאושרת עם הקניות שלי.
בינתיים ביקשתי מהסטודנטים שלו לרשום לו איזו ברכה שתלווה את המעטפה החומה הגדולה ששמתי לו בקופסת המתנות ושמכילה, אבוי לירח הדבש, את העבודות שלהם לבדיקה. הם כתבו לו כמה הם מאוכזבים (כלומר, מאוכזבות) מכך שהוא מתחתן. עד כאן היה מגניב ומשעשע. גם שמלה יפה היתה לי ואפילו טרחתי, ביום הכי לח בשנה, לעשות פן. מיותר לציין שגם בלי הנעת ישבן אחת במהלך החתונה צנח לו הפן והפך לדבלול של שיער...
אני יכולה לכתוב עוד המון המון על המסביב של החתונה, כי על החתונה אין כמעט מה לכתוב. בואו נגמור עם זה מהר: קבלת פנים משעממת להחריד, כלה בשמלה ורודה פרחונית מהממת, חתן מזיע תחת חליפה בהירה ומכוערת. קשה לראות כמה הוא חתיך. סמס לדוקטורית איפה היא נענה, בלי שום רגשי אשם, ב"בבית גמורה". אני לבד! מאותו הרגע הרבה יין אדום נשפך לגרוני. הכלה מחליפה מחלצות ונכנסת בשמלה לבנה מרשימה לצלילי שיר לא זכור. חופה זריזה מתובלת בבדיחות תפלות ושחוקות של הרב. החתיכים מחבקים את בנות זוגן היפות מאחורה. לרגע עולים בי זכרונות הגברים שפעם חיבקו כך אותי אל מול חופות של חברים. הכוס נשברת. שיר המונדיאל מלווה את הנשיקות והמזל-טובים שאחרי. סיגריה. האוכל בסדר. אני מוצאת את השולחן שלי, לצד המתרגל שהחלפתי אחרי שהסטודנטים העיפו אותו בעצומה. מצליחים בקושי להתגבר על המבוכה, במיוחד בזכות בת-זוגו החמודה. החתן עובר בין השולחנות עם בגדים חדשים מחמיאים וכובע סמי-מגניב. הוא נראה שמח מאוד. המוסיקה איומה ומלא אנשים רוקדים ברחבה. אני חוטפת כמה מנות אחרונות חביבות והולכת הביתה.
הייתי בחיי בהמון חתונות. אהבתי אותן פעם מאוד. התרגשתי. פה ושם אפילו הזלתי דמעת התרגשות כשחברה טובה התחתנה. הכל אז היה לי חדש ומבטיח ומגניב. היום אני כנראה כבר מבוגרת מדי בשביל זה. או אולי פשוט להיות בחתונה שבה אני לא מכירה אף אחד זה באמת לא להיט. בכל מקרה, ככה הייתי מדרגת את החתונות:
במקום הרביעי נמצאות החתונות החילוניות עם הטקס החילוני/רפורמי. לפחות נכנסת איזושהי משמעות לטקס.
במקום השלישי החתונות של הדתיים. שם לטקס הדתי יש משמעות ובכלל כל הארוע הוא מאוד עוצמתי ושמח. ההפרדה בין הגברים לנשים קצת מבאסת, אבל יוצרת דווקא איזה מתח מגניב.
במקום השני נמצאות אצלי חתונות עם טאצ' מוצלח של החברים שהכינו משהו. בין אם זה סרט או שיר או מצגת - ברגע שנכנסת לחתונה קצת יצירתיות מושקעת ואוהבת שלא עולה מליונים - זה נחמד לאללה.
במקום הראשון נמצאות החתונות של החבר'ה. לא משנה מי מתחתן - ברגע שאני נמצאת שם עם חבר'ה שכיף לי איתם - זה שווה. אז אפשר לשתות למוות ביחד ולרקוד גם לצלילי מוזיקה איומה ופשוט להנות ממסיבה מושקעת.
כל שאר החתונות, שלא נכנסות לקטגוריות האלה (כמו זו של אתמול) - מוצאות את עצמן מחוץ לדירוג. סתם. סתם ארוע נשכח. ולא - העובדה שהחתן והכלה מחליפים בגדים במהלך הארוע לא עושה אותו יותר שווה.
ולסיום כמה מחשבות על המשמעות של הדבר ההזוי הזה: טקסים זה נחמד. הצהרה על מחוייבות זה נחמד. כל ההשקעה הפסיכית בארוע נראית לי לא לעניין, ומצד שני גורמת לזוג לעבור סוג של מסע שבודק את כוחות הנפש שלהם ביחד. קשה לי לא להיות צינית. הפעם האחרונה שנכחתי בחתונה בגן הארועים של אתמול היתה לפני איזה עשר שנים. גם אז היה ארוע סתמי והזוג ההוא התגרש בינתיים. שנים אמרתי שלא אתחתן מתוך איזה מרד ממסדי. עם המיתולוגי רציתי להתחתן, גם אם לא ממש הצלחתי לדמיין את זה. חשבתי שבטח אשיר לו איזה שיר עם גיטרה, כי אהבנו מאוד לשיר ביחד. אחר-כך נפרדנו ואני התבגרתי והמרד עבר. הבנתי שזה עמוק יותר, והתחלתי לטפל בקושי שלי להתחייב, אבל כבר שנים מאז שאני לא מוצאת מישהו שמתאים לי להתחייב אליו.
והנה מתגנבת מחשבה רומנטית על גבול הקיטשית לתוך הפוסט הזה. אם אצליח להתגבר על כל השריטות שצברתי, אם יבוא האחד, אם אמצא את עצמי פוסעת לחופה, אני רוצה שהוא ישיר לי את זה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
