תקופה לא קצרה היינו ביחד, אני והראשון. בהתחלה, כמו בכל התחלה, התלהבתי מכל שטות. מתשומת הלב האישית, מהמחוות הלא צפויות, מהמתנות הקטנות. אחר-כך התרגלנו. ניהלנו שגרת יומיום פשוטה אך טובה, לא מרגשת אך גם לא רעה. שמתי לב לכך שהוא כבר לא יוזם כמו פעם, קצת מתייחס אלי כמו אל ברורה מאליה. אבל הוא סיפק לי את מה שהייתי צריכה וזה היה טוב דיו. ברגעים של דרמות גדולות הוא אמנם היה אוזן קשבת, אבל אף פעם לא ידע לתת לי עצה טובה באמת. חייתי עם זה בשלום.
אבל אז הגיע האחר. והוא חיזר, ופיתה, והציע הצעות שהיו על גבול המגונות, והבטיח מתנות ומחוייבות. הקשר עם ההורים שלי קסם לי גם הוא. נפגשתי איתו לבדוק כמה אנחנו מוצאים-חן האחד בעיני השניה. אני מיד מצאתי-חן בעיניו. העובדה שבשנה האחרונה אני מרוויחה טוב מאוד עשתה לו את זה. הוא, מצידו, הבטיח לפנק לאורך זמן, לעשות בשבילי פרוצדורות מעיקות, לתת לי את כל המקום שבעולם. הוא לא השתמש בקלישאה של הנסיכה, אבל קצת הרגשתי ככה איתו. התלבטתי. אני לא רגילה לעבור לאחד כשאני עדיין עם האחר. צריכה בדרך-כלל תקופת צינון. אבל התקווה שאולי באמת הוא האחד היתה חזקה ממני.
אז הסכמתי לו.
ובינתיים אני עוד לא מגלה לראשון שאני נוטשת. אני חושבת שהוא אפילו לא שם לב שאני כבר לא ממש שם. לכולם סיפרתי שיש לי מישהו חדש. אפילו במקום העבודה שלי כבר יודעים. הם כולם קיבלו את זה בקור רוח ראוי. ורק הראשון עוד לא יודע. טיפש. מה, הוא לא רואה שאני לא בעניין? הוא לא רואה שכלום לא זז? או שאולי רואה ולא אכפת לו? סיבות טובות (או שאולי תירוצים) לא להרגיש רגשות אשם על הבגידה.
בסוף אוגוסט, כשגם המשכורת של משרד החינוך לא תיכנס יותר לראשון ואת כל הכסף שיישאר לי שם אעביר לשני, אני איאלץ כבר להתעמת איתו. להרים טלפון ולהגיד: זהו. אני כבר לא רוצה יותר להיות לקוחה שלך, ישיר ראשון יקר. מעכשיו אני של בנק אחר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
