היום הוא יום החופש הראשון שלי. הוא יימשך רק עד מחר, שאז יש לסטודנטים שלי מבחן ועבודה להגיש, אבל הוא עדיין יום שלם של חופש.
חששתי מפניו, אני מודה. את היומיים האחרונים, שהיו אמורים גם הם להיות חופש, העברתי בהרבה עשייה מקושקשת. נפגשתי קצת עם אמא ועם חברים ועניתי לעשרות רבות של מיילים מהסטודנטים שלי, שבלחץ היסטרי מהמבחן שהם חווים אותו כמפלצתי ומהעבודה הענקית שרק עכשיו נזכרו לקרוא את ההוראות שלה. צלצלתי להתבכיין לדוקטורית, בדרמטיות האופיינית לי. הדוקטורית לא התרגשה ורק אמרה שאני פראיירית ושאני צריכה להודיע להם שאני בחופש. אני - יש לי מוסר עבודה גבוה אני - אבל עוד לא קרה אף פעם שבוס אמר לי לקחת הפסקה או לצאת לחופש ולא נעניתי.
אז אתמול אחר-הצהריים השארתי הודעה אוטומטית במייל של המכללה שאני On vacation עד רביעי ואיחלתי להם בהצלחה בבחינות. ברור לי שמד הלחץ שלהם עולה ככל שמתקרבת הבחינה, וברור לי שיש לי היכולת להרגיע אותם בהסבר קצר וחיוך וירטואלי. אבל העסק הזה הושיב אותי שעות ארוכות מול המחשב והם שואלים שאלות מאוד מפגרות ו/או כאלה שאי-אפשר לענות עליהן במייל ובדקה התשעים ובמיוחד - כאלה שאני יודעת שבמילא לא יופיעו בבחינה. לעומתם - שיתחילו לנשום לרווחה מחר בצהריים - אני אז רק אתחיל לעבוד בטירוף על לבדוק להם את המבחנים והעבודות. אז צודקת הדוקטורית: רגע מנוחה גם לי מגיע.
אבל, כאמור, חששתי מהמנוחה הזו. תמיד אני חוששת מהכלום. באופן מודע החלטתי לא לעשות תוכניות לימים האלה כדי לנסות להתמודד בגבורה עם השקט. תכננתי לנטרל את כל מלאי הדרמות שרדפתי אחריהן ושרודפות אותי. אני רוצה להתחיל לחיות ללא דרמות. זו גם הסיבה שהחלטתי להפסיק לטפל לעת עתה. ואני חושבת שאני יכולה לעשות את זה אם רק אצליח למצוא את ההנאה שבשקט. עד הרגע שבו הודעתי במייל שאני בחופשה, התרחשו מלאי סערות: הסתכסכתי עם אישיות מפורסמת במכללה והתפייסתי איתו, העלבתי חברה והתנצלתי, התעצבנתי על סטודנטים, נכנסתי ללחץ מענייני הדוקטורט, נכנסתי לעוד ויכוח נוקב עם הבחור שנגמר בהחלטה סופית שלי שדי באמת, פגשתי את השף במקרה בשדרה (והרגשתי שהוא כבר הרבה מאחורי), עשיתי, אמרתי, כתבתי, עניתי, החלטתי, הגבתי, התייעצתי ו... די. דרמות יקרות, לכו מפה, אני בחופשה!
בערב, אחרי ה on vacation, הלכתי לצייר. בדרך-כלל אני מציירת בימי רביעי, אבל ברביעי הזה יש גרמניה-ספרד שאני חייבת לראות. אז נסעתי לסטודיו אתמול. הזמן שבו אני מציירת הוא זמן-הקסם שלי. מקלט. ממ"ד. גם אם יפלו פגזים כבדים, גם אם סוף העולם יתרחש, בזמן שאני אצייר אני לא אשים לכל זה לב. כבר שנים שזה המקום שמגן עלי, לשעות ספורות, מפני הסערות שמלוות את חיי. זה לא נשלט. אני פשוט כל-כך מרוכזת במעשה הציור עד שבאמת אין בתוכי מקום לשום דבר אחר - מטוב ועד רע.
וגמרתי את הציור הזה, שלמרות שלא בא לי לתלות אותו בשום מקום, אני חושבת שהוא כרגע האהוב שבציוריי:
ולראשונה מזה ימים ארוכים הלכתי לישון בלי מזגן וישנתי כמו תינוק, והתעוררתי מאוחר, ואני בחופש ושקטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
