הייתי קטנה. אולי בת 8. אולי קצת יותר. אני זוכרת משום מה את החניון הסמוך לבית הקברות בחיפה, שם קבורה הסבתא שלא הכרתי. היינו אבא ואמא ואחותי ואני. ואמרתי לאחותי שאני בחיים לא אתחתן. אחותי הנהנה. גם היא לא. אבל היא לא באמת התכוונה. אני כן. למה דווקא שם? לא יודעת. היו עוד הרבה מקומות וארועים בהם הכרזתי על כך, אבל כנראה זו היתה נסיעה משפחתית קשה במיוחד (הן תמיד היו קשות), ואולי זה בצירוף עם הקבר והכאב של אמא שלי נחקק בי כזכרון חזק.
אני רואה את אבא שלי היום כבנאדם מקסים. אכפתי, טוב לב, ישר, חכם, רגיש. אבל בילדותי לא ראיתי את כל זה. לא התביישתי להגיד לאורך כל הילדות שלי שאני שונאת אותו ושאני רוצה שאמא שלי תתגרש ממנו. ילדות אמורות לאהוב את אבא שלהן, לא? אבל אבא שלי לא איפשר לי לאהוב אותו. הוא היה חוזר מיום עבודה ומטיל טרור בבית. צורח, בועט בחפצים, מקלל את היום שבו נהייתה לו משפחה. הוא לא נגע בנו פיסית, לטוב ולרע. אבל הוא דאג לבעוט בנעליים שהיו זרוקות בסלון או להעיף את כל החפצים שעל שולחן הכתיבה שלי על הרצפה כי לא יכל לסבול את הבלגן. ואני הייתי בוכה. בוכה, מתכופפת לרצפה, ומתחילה לסדר הכל בחזרה, לאט לאט. אחותי טוענת שאמא שלי היתה שם, הגנה עלינו מפניו, ספגה את כל העצבים במקומנו. אני לא זוכרת את אמא שלי ברגעים האלה. אני רק זוכרת אותו צועק ואותי בוכה. לפעמים הייתי חכמה יותר והולכת לחברות לפני שהוא היה מגיע הביתה. בריחה והימנעות התגלו כדרכים מצויינות להתמודדות. אבל כשלא הספקתי הייתי חוטפת. ואז, אחרי שהכל נרגע כביכול, הולכת לאמא, שעיניה היו אדומות, וצועקת עליה שתתגרש ממנו כבר.
מאז שאני זוכרת את עצמי ילדה, חקוקה בי השבועה הזו שבחיים אני לא אתחתן.
רק כשיצאתי מהבית, מיד אחרי השחרור מהצבא, היחסים איתו התחילו להתאזן. הוא עבד בירושלים והיה מסיע אותי - בהתחלה כדי לחפש דירה ועבודה, אחר-כך כדי לעזור לי להעביר חפצים לדירה שלי ברחביה ומאוחר יותר כדי שאוכל להעביר את הסופ"ש בבית שבהרצליה. בתקופה הזו התקרבנו מאוד. בעליה לירושלים או בירידה ממנה היו לנו הרבה שיחות על העיר שאני אהבתי ושהוא שנא (גבעת התחמושת הותירה אותו מצולק נפשית יותר ממה שהוא מוכן להודות), על עבודה, על לימודים, על החיים, על א' החבר שלי אז שידעתי שלא אתחתן איתו כי הרי אני בחיים לא אתחתן. כשהאחייניות שלי נולדו כבר בכלל אי אפשר היה לזהות את האבא שפעם היה. היום הן מאוהבות בו לגמרי. אפילו אמא שלי כבר לא מבקשת ממני יותר לנסוע איתה לחו"ל, אלא לוקחת אותו. עדיין קשה לה איתו בטיולים. הוא לא איש קל - במיוחד במקומות ומצבים שהוא לא מכיר, אבל היא נהנית איתו. ורק אני נותרתי עם שבועת הילדה ההיא, שנשבעתי בזמן שכל שאר חברותי תכננו את שמלת הנסיכות שילבשו ביום חתונתן.
פיתחתי נוגדנים. נוגדני זוגיות. רציתי לכתוב עליהם כאן. בכלל אני כבר כמעט חודש כותבת כאן כלמיני פוסטים בראשי, ולא מפרסמת אותם. משהו בי או בזוגיות הנוכחית או במי שקורא אותי לא מאפשרים לי. רציתי לכתוב על הנוגדנים ויצא לי אבא. כמה פרקים רצופים של העונה הראשונה של "האוס" השפיעו עלי, כנראה, ללכת אחורה ולפשפש קצת בהיסטוריה המשפחתית. לפני שמתארים את הנוגדנים צריך לבדוק מה הצמיח אותם. זה רק אחד מהם. היתה שם קללה. קללה שהטלתי על עצמי. אני צריכה לאסוף עכשיו את קמרון וצ'ייס ופורמן שיתחילו להעלות כלמיני השערות נסיוניות לגבי הדרך הכי טובה להסיר אותה. הייתי אומרת שגם את האוס עצמו אני צריכה, אבל נדמה לי שבתחום הזה הוא, איך לומר, קצת חלש.
ולכם אני אומר, באיחור לא ממש נסלח: תודה על הברכות ליומולדת. נגעתם לליבי. סליחה שלא עניתי עליהן. זה היה אחד מימי ההולדת הכי גרועים שהיו לי בחיים. עם דכאון וחברים נשמות ובכי וכל הג'ז הזה. ועם מערכת יחסים ישנה-חדשה שאני עוד לא ממש יודעת איך להשתיק בה את הנוגדנים המרימים, כמו תמיד, את ראשם המכוער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
