Fucking Union

שוב לבד.

לרגעים בודדים וקסומים במהלך החודשים האחרונים חשבתי שנגמר הלדבר עם עצמי, נגמר הלדאוג לעצמי, נגמר הלהעסיק את עצמי. פה אופרה עם שמיכה ויין ונגיעות, שם סמס ששואל איך עבר השיעור הראשון בסמסטר, כאן בוקר שבת מתפנק במיטה. קיבלתי הצצות חפוזות על התחושה הזו, של חיים בזוג. זה היה לי מוכר מאוד, מפעם. וגם מרגש מאוד, מעכשיו. וזה הרגיש לי הכי טבעי ונכון בעולם - להיות בשניים.

אבל אלה היו אשליות.

אני יודעת שאני מסוגלת. שרירי הזוגיות עוד לא התנוונו אצלי לחלוטין. ברגע שנוגעים בהם קצת הם חוזרים לפעולה. עם קצת חרדות, עם לא מעט הגנות, אבל כמה שבועות של אימונים וחימומים והם חוזרים למסלול. הבעיה היא שבדיוק כשהם כבר מוכנים לזנק למרתון הקרוב זה נגמר.

ושוב אני לבד. והשרירים כועסים, נעלבים. אז בשביל מה עשית לנו את כל התרגילים האלה? עכשיו סתם בא לנו לזוז ואין לאן! הכל סגור ומסורג ועצוב כל-כך.

אני יושבת, קפואה, מרגישה אותם מקפצים בתוכי, והדבר היחיד שמצליח עוד איכשהו להתנועע בגוף שלי הן דמעות הייאוש.