Fucking Union

התיישבתי מול העורך של ישרא. מוכר משהו. מזכיר נשכחות. מה זה בדיוק שעושים כאן? נורא בא לי לכתוב. לשפוך קצת את הלב, לעבד תכנים מטושטשים. אבל אז קסיופאה (שם בדוי וזה) חוזרת מהמרפסת עם חתיכת פחם בפה שלה. היא לא מבקשת צומי. היא מנכיחה את הצומי. מי שכבר פגש אותי איתה יודע שהפכתי להיות סוג של אמא. לוקחת אותה לכל מקום, שמה בתיק צעצועים ואוכל ושקיות, דואגת להעסיק אותה בכל מקום, מוסחת בקלות בכל פעם שהיא נובחת או נושכת משהו או קופצת על אדם זר. בת ארבעה חודשים, גדולה בגוף, כבר לא מזכירה את הפרסומת של לילי כמו בהתחלה, אבל עדיין מאוד גורה.

אז יש אותה. ויש אותו. וגם הוא ממלא הרבה מאוד מחיי. ויחד אנחנו מן משפחה כזאת. ישנים כולם ביחד - פילי ליד הכרית שלי מצד אחד, והוא בכפית מהצד השני, וקסיופאה על הכורסא שאימצה לעצמה מהצד שלו. וכולנו ישנים מאוד טוב. וכשמגיע סוף השבוע יש לנו זמן גם לדברים אחרים. והכל הופך להיות אנחנו פתאום. גוף ראשון רבים. אנחנו עושים פיקניקים בפארק, ואנחנו מסדרים את הגינה שלי למטה שהשמשנו למען ההולכים על ארבע וקצת גם למעננו, ואנחנו נוסעים לצפון או לאירופה, ואנחנו פוגשים חברים ואנחנו הולכים לים ואנחנו קופצים לראות פרחים של אביב. ואנחנו.

קסיופאה יושבת מולי ונובחת. אולי לרדת? רגע הפסקה, יורדות למטה.

חזרנו. למטה בגינה יש שתילים צעירים ורעננים של בשמת וערסל חדש שהוא תלה עבורי בין שני עצים ורקפת בורוד עז שאתמול לראשונה זקפה ראשה וחתולים וכמה כסאות ושכנים שעוברים ואומרים שלום ולפעמים מביאים את הכלב החמוד שלהם שישחק עם קסיופאה. פה למעלה יש מוסיקה מרדיו 88 ובגג שתילים חדשים בצבעים עזים של פטוניות שמקווים להשאר שלמים ולא להיעקר על-ידי כלבה שובבה מדי.

איכשהו כל הביחד הזה הגיע מאוד בבת אחת. וזה ביחד נעים מאוד. משכר כמעט. מטמטם קצת. אפשר לחשוב שאין צרות, שהחיים קלים הרבה יותר. זה נכון במידה מסויימת. החיים קלים יותר ללא הנוכחות המרושעת של הבדידות. תמיד ידעתי שהבדידות הזו, שליוותה אותי שנים רבות, עם כמה שהיתה מגדילה ומלמדת ומעשירה ומעצימה - היתה גם מאוד מכערת. עושה קמטים, מרירות, צרות עין. עדיף לי בלעדיה. אני מפנה הרבה מאוד מקום ומשקיעה לא מעט אנרגיות בשביל הביחד המשפחתי שיש לי כרגע. ואני מאוד מודעת, יותר מאי פעם, לשבריריות של הביחד הזה ולסכנות הטמונות בו, אבל ברוב הזמן אני לא נותנת למודעות הזו לקלקל לי ועל כך אני גאה בעצמי.

ובתוך כל זה יש עתיד מקצועי מאוד מאיים ולא ברור. בשנת הלימודים הבאה לא תהיה לי עבודה יותר ואני אמורה לשבת בימים אלה ולחשוב ברצינות מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. אני בצומת כזה גדול שאפילו האפשרות של לעשות איזה קורס הסבה של משרד העבודה לא נראית לי מופרכת. נביחות. קסיופאה לא מאפשרת לי לשקוע במחשבות ארוכות טווח כאלה. היא רוצה לשחק עם בובת הדולפין שלה. עכשיו.

היו לי כל-כך הרבה פוסטים לכתוב בחודשים האחרונים. ולא כתבתי כי לא הצלחתי להביא את עצמי לפתוח את הדף הזה. ואין לי מושג יותר למי אני כותבת. מי עוד נמצא פה במרחב, מי עוד קורא. ניתקתי כל-כך הרבה קשרים בחיים האמיתיים. מעניין אם הקשרים הוירטואליים סבלניים יותר, נותנים יותר מרחב לעבד זוגיות חדשה. אני מרגישה שכן. בכל מקרה, נעים לי לכתוב, ולו לשם הכתיבה, למרות שלא כך דמיינתי שהפוסט הזה ייראה. ניחא. העיקר שהאצבעות מתקתקות שוב.