במשך שנים כבלוגרית לא חשבתי שאעשה זאת. שאסגר מפני עיניים חיצוניות, שאפסיק לאפשר לעוברי אורח מקריים להכנס לבית הפתוח שלי. חשופית קרא לי פעם בלוגר שעד היום איני יודעת מיהו. בהכנעה קיבלתי את השם הזה. הוא היה נכון. היותי חשופית היה חלק מהיותי מומו. אבל אחרי תקופה ארוכה של מעיין כתיבה יבש ושל חיים מחוץ למסך המחשב שפיעמו בי, לא נראה לי כעת כזה חשוב שכל מי שרוצה יוכל להיחשף לרגשות שלי והעוצמות שלי והשירים שאני אוהבת והציורים שלי והמחשבות שלי והחוויות שאני עוברת.
אני רואה בזה נקיון.
התחלתי בו לפני שנה בערך, כשהבנתי שיש לי יותר מדי חברים ומכרים שעושים לי לא טוב. את צריכה להזהר, אמרה לי אמא שלי לפני כמה ימים, כשהסברתי לה שגם אחותי נמצאת ברשימת האנשים שלא עושים לי טוב. את צריכה להזהר שלא תשארי לבד. חשבתי על זה רגע. זה נאמר במסגרת אחת מהשיחות הכי פתוחות שהיו לי עם אמא שלי בחיים, תוך בכי וחיבוקים של בֶּזֶק, אז באמת חשבתי על האזהרה שלה. אמא, עניתי לבסוף, מנגבת את האף הנוזל, את מכירה אותי כבר כמעט 36 שנים. אי-פעם נשארתי בלי חברים? היא הודתה שלא. אז לא משנה הכמות, אמרתי לה. לבד לא אשאר.
אז כבר בערך שנה של נקיונות. ומי שנשאר לידי הם אנשים אהובים ואוהבים באמת. והנקיון הזה מפנה בי הרבה מקום. באופן מפתיע ומשמח הבדידות לא תופסת את המקום הזה. ופתאום אני מגלה אנשים חדשים נפלאים או מחדשת קשרים עם ישנים שנדחקו הצידה בלי סיבה טובה מספיק.
וכאן בפאקינג יוניון זה קצת יותר מסובך. כי מרוב בהלה הפסקתי לכתוב להמון המון זמן, למרות שהתחשק לדם של האצבעות שלי לזרום מפעם לפעם. הביצה הבלוגרית עשתה בי קשרים שקשה היה לפענח ולהתיר. כל-כך הרבה אהבות ועלבונות וחברויות טובות וכעסים שכבר שכחתי איך ולמה הכל התחיל. איך נכנסתי לכאן קטנה ותמימה ורק רציתי לשחרר את הבום ההוא על האספלט. ולמדתי שיש כאן פוטנציאל להרבה יותר מסתם שחרור. שיש כאן דינאמיקה שלמה ומורכבת שכוללת בין השאר גם פרגון ואהבה ותמיכה והיכרויות מרגשות וחברויות אמיצות ויצירתיות מבורכת וטונה של מרחב נשימה.
אז אני מנסה לחזור מתוך המרחב הזה למקום חדש, עם צד אחד פתוח:
פָּעַם חָשַבְתִּי שֶאֶפְשָר לִפְתּוֹר כָּךְ:
כְּמוֹ אֲנָשִים שֶמִּתְאַסְּפִים בַּחֲצוֹת בַּתַּחֲנָה
לָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹן שֶלֹא יָבוֹא.
בַּתְּחִילָּה מְעַטִּים, אַחַר כָּךְ עוֹד וָעוֹד.
זוֹ הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת לִהְיוֹת קְרוֹבִים זֶה לָזֶה
וּלְשַנוֹת הַכֹּל וּלְהַתְחִיל יַחְדָּיו עוֹלָם חָדָש.
אַךְ הֵם מִתְפַּזְרִים.
(שְעַת הַחֶסֶד עָבְרָה וְלֹא תָּשוּב.)
כָּל אֶחָד יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ
כָּל אֶחָד יִהְיֶה שוּב אֶבֶן דוֹמִינוֹ
עִם צַד אֶחָד פָּתוּחַ
לִמְצוֹא לוֹ תּוֹאֵם חָדָש
בַּמִּשְחָקִים שֶאֵין לָהֶם סוֹף.
(שעת החסד/יהודה עמיחי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
