ופתאום היה בום. ומצאתי את עצמי עפה באויר. אבל לא כמו ציפור.
יותר כמו כדורסל לא מנופח, שעוד יודע קצת איך קופצים כשפוגעים באדמה, יוצא לסיבוב נוסף של תעופה, אבל נוחת בעייפות רבה בסופו של דבר. ועוד על מסלול נסיעה של מכוניות שנוסעות 120 קמ"ש.
לא חשבתי שאולי כדאי למשוך את עצמי לשוליים, כי מכונית עשויה לעבור ישר עלי.
אז סתם התמוטטתי.
שמישהו כבר ייגש אלי?
הנה, מישהו ניגש. תחבק אותי? קצת קר לי...
אני נורא מצטער... יש לי ילד באוטו...
אה. הוא נשוי פלוס. אז לא צריך. שמישהו אחר יבוא. כואב לי.
ושוב הוא מצטער. על מה? אולי קרה משהו, שבגללו אני מוטלת כאן מרוסקת על הכביש?
נעליים חומות וג'ינס מתקרבים אלי. חמודה, את יודעת איזה יום היום?
בטח. שני.
ואיך קוראים לך?
טלי. נעים מאוד. רווק?
את רוצה שאני אצלצל למישהו?
אההההםםםם.... על זה לא חשבתי. לאוהד אי אפשר. אנחנו כבר לא ביחד.
אנחנו כבר לא ביחד.
נורא כואב לי. אפשר חיבוק פה ממישהו?
טלי!
אה?
בת כמה את?
מה זה משנה.
אני רוצה לראות שלא נפגעת בראש.
מה פתאום. הראש שלי מושלם.
(אם אני רק אפסיק להזיע כאן מתחת לקסדה)
רוצה להתקשר למישהו?
אה, זה. טוב, אין אוהד. שיהיה להורים.
הנעליים החומות והג'ינס מתרחקים.
יא אללה! אומר משהו צהוב זוהר מעלי. כל יום אני מביא איתי באוטו עזרה ראשונה, דווקא היום לא. המהומי צער.
מעניין מה גרם לו להוציא את זה מהאוטו דווקא עכשיו. היה לו לילה סוער אתמול במושב האחורי, וזה הפריע? הוא לקח איתו חבורה של גברים לשתות בירה ולא היה מקום? אני מנסה להבין איך הוא נראה, הצהוב הזוהר, אבל הקסדה מצמצמת לי את מרחב הראייה.
הנעליים החומות והג'ינס מתקרבים עם משהו כחול שנוצץ בחושך.
זו אמא שלך. היא רוצה לשמוע אותך.
טלי? ברמקול. טוב הפלאפון שלו.
כן.
אנחנו בדרך.
אנחנו זה אמא ואבא. הם דווקא ביחד.
בסדר.
גם האמבולנס בדרך.
בסדר.
הכחול הנוצץ מתרחק. החומות והג'ינס נשאר.
פגע בך האיש עם הילד באוטו. הוא היה עסוק בילד שלו ולא ראה אותך.
אה.
הוא ממש מצטער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
