מה קורה כאן? קול סמכותי.
על האספלט מהבהב אור כחול. המשטרה הגיעה. אפשר לנשום.
אפשר לנשום? הקסדה חונקת. מישהו מוכן להוריד ממני את הדבר הזה?
מצטערים, מותק, אסור. אולי נפגע לך הצוואר?
איך קוראים לך? השוטר.
טלי.
ואת יודעת איזה יום היום?
שני. תחושת דז'ה וו קלה.
נראה שעניתי תשובות נכונות כי עכשיו הוא מתרחק.
אני מנסה לנהל את החבר'ה מסביבי. קסדה מישהו? להוריד?
לא לא. הם עקשנים. לימדו אותם שאסור. ומה אם נפגע לך הצוואר? הם משחזרים את המנטרה.
לא נפגע, נו, אז לפחות תהפכו אותי על הבטן. אני נשענת פה על יד שהיא כמו סכין.
אחד אמיץ ניגש. נוגע קצת ואני על הבטן. כואב. עדיין כואב. לפחות לא ביד. אבל פתאום קצת יותר קשה לנשום ככה. למה ביקשתי שיהפכו אותי? אני מנסה להזכר בהגיון.
אין מה לעשות – ככה אני. תמיד מנסה לשפר את מעמדי. בעבודה ביקשתי שיהיה לי קצת שקט מהאופן-ספייס. אז העבירו אותי למקום שקט שקט – בלי חלון. עכשיו אני כבר לא רואה את הים. מגיע לי.
צפירות. אמבולנס? הכביש מהבהב אדום. אמבולנס!
מותק, הגיע לך האמבולנס.
ידיים נוגעות. מישהו צועק. כנראה אני, כי הידיים האלה נורא מכאיבות.
אחת-שתיים-שלוש ו.... אני באויר. אני על אלונקה. אני בתוך אמבולנס. בחיים לא הייתי בתוך אמבולנס. הידיים לא מפסיקות לגעת. הצעקות לא שוכחות.
לעזאזל, טלי תפסיקי לצעוק. מישהו עוד עלול לשמוע.
פרמדיק עם מבטא רוסי יושב מעלי, והברכיים שלו נוגעות לי בפצעים שבמותניים. זה כואבבבבב.
די כבר לצעוק, מה זה יעזור?
מספריים עוברות בעדינות על הג'ינס שלי. מזל ששמתי תחתונים יפות היום. עכשיו מעיל העור. מתחת למעיל שתי חולצות דקות. גם אותן גוזרים. עכשיו לא רק כואב, גם קרררר.
לא את החזיה, אני מנסה להתחנן. אני נורא אוהבת אותה.
צחוק. יופי, אני מצחיקה אותם. אבל החזיה הופכת לשתיים גם היא.
כואבות לי הרגליים.
כואב לי בגב.
כואבת לי היד.
ולמה אנחנו קופצים? ולמה אני חושבת שאני שומעת את אמא שלי בוכה?
לא יכול להיות. זו הסירנה.
ואולי בכל זאת אמא שלי?
מה, כל הזמן הזה שצרחתי כאן כמו מטורפת, אמא שלי היתה באמבולנס ושמעה?
עוצרים. מישהו זורק על הגוף המעורטל והמדמם שלי שמיכה. ציץ אחד נשאר חשוף.
הגענו למיון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
