אני מתעוררת לקול זעקה חלושה. שלי.
מרגישה שהייתי שרויה במוות שחור מאוד. מפחדת שוב להירדם.
אבל נרדמת.
עכשיו אמא לידי.
עשיתי לך רייקי לכתף. הרגשת?
לא.
בטוח זה עבד! הרופא אומר שהיה ניתוח מוצלח. וחוץ מזה ששכחתי לפזר את האנרגיה אחר-כך על איזה צמח, ועכשיו גם לי כואבת הכתף.
אמא שלי.
אני שוב נרדמת.
שמו לך טיטניום בפנים. את עשירה עכשיו!
אבא שלי.
בקרוב תגיע לכאן פיזיותרפיסטית להראות לך תנועות שצריך לעשות עם היד. הכי חשוב עכשיו זה להזיז את היד.
המנתח שלי.
ואגב, הוא צוחק, הטיטניום הזה לא כל-כך יקר.
עוד שלושה חודשים יעברו עד שמסיבה לא ברורה יישבר אחד הברגים הלא-כל-כך-יקרים האלה, וההומרוס ישוב להיות מרוסק.
מה זה הומרוס?
זה החלק הזה, ששבור אצלך עד היום. החלק שמתחת לגולה של הכתף. מזל גדול יש לך שהגולה עצמה נשארה שלמה.
מזל.
אז מה עכשיו?
מה זה עכשיו? התבלבלתי
עכשיו זה שוב נובמבר 2004.
אה. כזה עכשיו. עכשיו יש לך פלטה ושישה ברגים. תנוחי. תעשי פיזיותרפיה. אל תרימי שום דבר כבד. ואת גם עדיין מאוד משופשפת.
חברים, משפחה, רחוקים, קרובים. כולם מגיעים לחדר הפרטי שלי בבלינסון. אין גבס לחתום עליו, אבל יש את המורפיום ששם אותי בעמדת סטנד-אפיסטית מצויינת בימים ודומעת ללא הרף בלילות.
אוהד מצלצל. ההורים שלו מוסרים החלמה מהירה.
רוצה שאני אבוא?
אם אתה רוצה.
אז אני אבוא.
טוב.
(כמה, כמה טעויות בנאדם יכול לעשות?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
