| |
Fucking Union
מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול
(מיכאל אנדה) |
 כינוי:
בת: 49
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2006
חרדות מוות וסקס
עוד שבועיים וחצי הניתוח, ונהייתי, כמו לפני הניתוח הקודם, חרמנית עד עמקי נשמתי. הפעם זה הולך להיות מסובך. הולכים להוציא לי עצם קטנה מהאגן ולהשתיל אותה בין שתי העצמות שלא מתחברות ביד. שתי צלקות: אחת חדשה באגן ואחת מחודשת בכתף. סקס לא יהיה לי כמה חודשים. והגוף מתחיל להרגיש באותות האזהרה מפני המצב הזה ומתריע: אם לא תמצאי משהו בשבועיים וחצי הקרובים, לא יהיה לך למשך הרבה הרבה זמן.
(גילוי נאות: קצת לא נעים לי לספר לכם את כל זה. אני כבר מרגישה שיש כאן אנשים אהובים שמכירים אותי, עם סגנון כתיבה מאוד מסויים, עם היסטוריה... אבל זה הבלוג שלי, אז החלטתי שמותר לי הכל, ואני מקווה שאנשים יקבלו בהבנה את ההתפרצות הזו, שחייבת מענה).
המצב הזה כבר מוכר. ביולי, לפני הניתוח הקודם, נכנסתי ממש לאטרף. חיפשתי וחיפשתי עד שיום לפני האשפוז מצאתי בחור יפהפה ומקסים, טייס, פלרטטן חסר תקנה, שלא האמין איך שפר גורלו ואיך הוא לא צריך לחכות לדייט השלישי והרביעי בשביל זה. ואני לא יודעת אם זה בגלל הטיימינג או בגלל שבאמת היינו טובים, אבל הסקס הזה איתו, ערב הניתוח, היה אחד הטובים שהיו לי (אולי יום אחד, בהשראת הנביא, אני אפרט מה זה אומר. אבל עוד אין לי אומץ לזה פה). הוא גם היה טוב במיוחד בהתחשב בזה שסקס טוב אצלי מתרחש בדרך-כלל רק כשאני מאוהבת עד כלות. בו לא התאהבתי אפילו במילימטר. בקושי הכרתי אותו, אבל הוא הוכיח לי איך יכול להיות מעולה בלי אהבה.
ואז היה ניתוח, ושבוע אחר כך הגיע רן, שנמשך כמעט חצי שנה בעצם, עד לפני חודש.
ועכשיו. עכשיו זה שוב קורה. פתאום לא חשוב כל כך למצוא אהבה אמיתית, חבר לחיים, שותף אמיתי. לא כי אני לא רוצה. אני נורא רוצה. אבל ברור לי שאני לא הולכת להפיל את עצמי על אף אחד כשאהיה מטושטשת ממשככי כאבים ועם שתי צלקות בוהקות. שבועיים וחצי זה לא מספיק זמן ליצור אצל מישהו כזו מחוייבות כלפי. לרגעים היה נדמה שרן הוא זה שיהיה שם לצידי באהבה וברוך, אבל התפכחנו, ובכלל הוא לא היה להיט באהבה וברוך והוא כבר לא כאן.
נשאר הפיסי.
אז אתמול הגיע מועמד מספר אחד. בן-דוד של חברה. מסתבר שהיא החליטה שאנחנו מתאימים כי גם לו ניתחו את הכתף. אחלה נושא משותף לשיחה. הראינו את הצלקות שלנו אחד לשני (שלו היו קטנות וכמעט לא מורגשות, שלי ענקית ואדומה) והיה מאוד לא מוצלח. והיום, כשהוא יתקשר, אני אצטרך איכשהו להגיד את הדבר הזה, שתמיד הכי מעליב ולא נעים ומכעיס. אני עוד לא יודעת מה זה יהיה, אבל מקווה לגמור את זה עם "אתה מקסים" כנה עד כמה שאפשר ובקצרה.
עוד שבועיים וחצי למנאייק. פתאום אני חושבת לי שפרויד צדק כשקישר את חרדות המוות למין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
