האדישות מזיינת את הרגש, מכהה את חושיו
והוא, באיברים מדולדלים, חסרי חוט
שידרה
מתכדרר ואוסף את השרירים שלו לנקודה אחת, מרוכזת כאב.
אבל רצית סקס. בשביל זה באת, לא?
הרגש לא עונה. הוא סתם בוכה, כמו תמיד.
והאדישות אדישה.
שולחת יד ללטף.
לרגע זה נעים.
אבל מיד מעביר צמרמורת קרה.
נו, באמת קח את עצמך בידיים, מגישה לו טישו.
שלפחות יקנח את האף הנוזל הזה, אם לא את הדמעות.
לקחת את עצמי בידיים? אבל הן כואבות, מיילל הרגש. תעשי שיפסיק לכאוב!
אם רק תיתן לי, מאנפפת האדישות וגוהרת עליו.
ובעבודה נפרדו ממני היום, קצת בדרמטיות. ואני יודעת שאני עזרתי לזה להיות דרמטי, אבל לא ציפיתי שיגידו מול כולם שהכי חשוב, מכל העדכונים בחברה, שטלי תעבור את הניתוח בהצלחה.
וכל השבוע עשיתי חפיפות ופורוורדים של אימיילים וניסיתי לחייך כששאלו אותי שוב ושוב מה הפרוצדורה ולמה בעצם, הרי ביולי כבר היה לך ניתוח, ומה יעשו? וכמה זמן תהיי בבית החולים? ולמה כל-כך הרבה זמן אחר-כך תצטרכי לנוח? ולאיזה תפקיד תחזרי? ואיך התאונה הזו לא מרפה, אה?
וכמה שלא סיפרתי והסברתי, כולל הדגמות של איברי גופי שהולכים להיחתך, ונסיון להסביר איך זה הרדמה מלאה (לקחת פעם כדור שינה? אה, לא? חבל. כי זה בדיוק ככה. שחור!), עדיין אני לא מצליחה לקלוט שזה כבר אוטוטו מגיע.
רק הגוף, הדואב, הזועק כאבים בימים האחרונים, יודע.
והרי הוא חייב לדעת. הוא תחת כוננות שיא. כבר העביר את הכוחות הטובים ביותר שלו לאורך הגבולות.
לא משאיר, בטפשותו הגנרלית, אף חייל בעורף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
