אז, מיד אחרי התאונה, קראתי את ארבעה בתים וגעגוע של אשכול נבו. לא מופת, אבל נגע לי בהמון נימים.
עם קצת עריכה עכשיו אני מציגה בפניכם את המכתב שכתבתי לו, שזכה לתגובה מאוד מרגשת מצידו.
מן סוג של סיכום ותקווה לסגירת מעגל.
תתחזקו לי את הבלוג כשלא אהיה? תכנסו מדי פעם, ספרו מה שלומכם? תגיבו, גם אחד לשני? יהיה נחמד לראות כאן שיחות כשאחזור...
אשכול יקר,
רציתי לשתף אותך באסוציאציות שעלו לי מתוך קריאת הספר שלך. יכולתי לכתוב המון, אבל הצטמצמתי כדי לא לעייף אותך, וכדי לעבד בצורה מרוכזת יותר טראומה שממנה אני משתקמת בימים אלה. מקווה שתהנה לקבל הדים מספרך. טלי.
הרהורים ומחשבות
בעקבות
ארבעה בתים וגעגוע
שבוע אחרי שהתפוצץ קו 18 בקצה אחד של רחוב יפו בירושלים, התפוצץ עוד אחד בקצה השני. בניין כלל, בו עבדתי באותם ימים, עמד בדיוק באמצע, בין שני הפיצוצים. די. לא נוסעת יותר באוטובוסים, אמרתי לאמא שלי. עולה על אופנוע. על גופתי... התחילה אמא, אבל לרגע חשבתי שאני שומעת היסוס בקולה. פתח קטן שלא היה שם קודם. בלהט נכנסתי לדבריה. עדיף שאני אפגע קצת מנסיעה איטית בעיר, מאשר שאתפוצץ פה באוטובוסים, לא? אמא שלי, שישבה מול תמונות הפיגוע בטלויזיה וצלצלה רק כדי לשאול אם אני בסדר, שתקה. ואני ידעתי שניצחתי.
א', שהיה אז חבר שלי, קנה לי כפפות חצויות לקיץ, שלא יהיה לי חם, אבל שישמרו על ידי העדינות, ואני עליתי על דִיו, הטוסטוס הראשון שלי. והתמכרתי.
הייתי מגיעה איתו במהירויות שיא להר הצופים, נכנסת מתנשפת למבואות בפסיכולוגיה או לסמינרים בפילוסופיה. עם דיו כמעט דרסתי איזה נער ממועדון "אנוש" שבו התנדבתי, ודיברתי על זה אח"כ שעות בהדרכות. עם דיו קיבלתי דו"ח על נסיעה ב"אין כניסה" בבוקר שבת אחד, כשמיהרתי להגיע אל בית הילדים בו עבדתי. עם דיו נמרחתי פעם על השיחים בירידה מהר הצופים, ו"לא קרה לי כלום", אמרתי אז לאמא.
גם כשא' ואני נפרדנו בסוף, אחרי כמעט חמש שנים ביחד ברחביה, ואני עברתי לדירת גג קטנטונת בנחלאות, המשכתי ללבוש את הכפפות החצויות שנתן לי. זו היתה המזכרת האחרונה שלי ממנו. פגוע מהפרידה, הוא לא רצה יותר לראות אותי או לדבר איתי. הטוסטוס התחלף בינתיים. מ"דיו" הפך ל"קימקו", שעבר איתי בתוך משאית ההובלה, אחרי שבע שנים בירושלים, את כל הדרך לתל-אביב, כדי לגור בבית אחד עם אוהד, שהייתי בטוחה שהוא אהבת חיי.
לחיפה, ללימודי התואר השני, כבר לא יכולתי להגיע איתו. אבל הגענו יחד לתחנת הרכבת, ומשם למדתי להיות פשרנית. לנסוע ברכבות, אוטובוסים ומוניות למעלה הר הכרמל. הר שאין בו ירושלים, אמנם, אבל יש ממנו מבט חולמני אל הים. לפרקטיקום שהיה לי בצפון ת"א ואח"כ בהרצליה, הוא בכל זאת לקח אותי. כביש החוף לא היה סימפטי לקימקו. הוא השתעל ונסע. אני אפילו לא יודעת באיזו מהירות, כי המד שלו הלך. בחורף האחרון החלטתי שצריך להפרד גם ממנו, והחלפתי אותו בטרקר בורדו מטאלי מכובד. הכי יפה שהיה לי. הכי חזק. התאהבנו מיד.
אבל ההתאהבות באוהד הלכה ודעכה. בשנה השלישית שלנו ביחד הבנתי שהוא לא אוהב עד הסוף, שהוא לא מצליח לתת לי מקום. לימודי התואר השני המקבילים שלנו, והעובדה ששנינו התחלנו לטפל, לא הועילו. הזמזום הלך והתגבר. לאף אחד לא היה הכוח לספוג את השני. היו שבועות ארוכים שהוא לא ידע על איזה טקסט עבדתי עם המטופלים שלי, ואני לא ידעתי איזה מטופל נדלק עליו ומי איים להתאבד. שבועות ארוכים של עצב. שבועות ארוכים של געגוע. לאהבה הגדולה בהתחלה, לרחובות ירושלים, לתקופה תמימה יותר.
והטרקר המשיך לנסוע. שלוש פעמים בשבוע לפנימיה בתל אביב, שם התחלתי לעבוד עם ילדים שההורים שלהם לא יכלו לטפל בהם. פעמיים בשבוע לתחנת הרכבת השלום, שם הוא המתין לי עד שחזרתי בערב ברכבת מחיפה. עוד פעמיים להרצליה, לטיפולים והדרכות. פעם בשבוע לקרית אונו לקבל הדרכה מופלאה. בגשם הכי חזק, בחום הכי מחניק. בין שלוליות השמן, הבכי, הפחד. בתל-אביב עוד לא קרה לי כלום, הייתי מתפארת באזני הדואגים. אמא שלי כבר מזמן החרישה.
לפעמים, בתוך כל הסערות והנסיעות הארוכות מדי, הייתי מתגעגעת לירושלים הקטנה. שם הכרתי את כולם. שם הנסיעה הכי ארוכה שלי ארכה רבע שעה. גג. שם הקור היה קור, האבנים היו כבדות, הרוח היתה אותנטית והים געגוע. אהבתי את אוהד בירושלים. אני חושבת שגם הוא אהב אותי שם. בתל-אביב דעכנו.
נפרדנו טראח. זה לקח את כל השנה האחרונה מתוך השלוש ביחד, אבל זה קרה בבת אחת. אני צריך להיות לבד אצל ההורים בירושלים, לחשוב. עזוב אותך לחשוב. דמעה. כבר שנה שלמה אנחנו חושבים. בוא נפרד ונפסיק עם המשחקים האלה. איזה ניסוח גרוע לרגע כל-כך חשוב. טוב, הוא השפיל מבט. אבל הצלחתי לראות ניצוץ בעיניים הכחולות, היפות שלו. משהו בו השתחרר סוף סוף.
את הדירה שלנו העברתי ליעל, החברה הכי טובה שלי. וחבר שלה. שינצלו לפחות הם את המיקום המעולה, המזגן המפוצל, המרחב המאפשר של הדירה הכי שווה שגרתי בה אי-פעם בשנה הכי מתסכלת בחיים. ציפי, שאחראית לחלוקת הפרקטיקום, הודיעה לי שאני אעבוד בשנה הבאה בשלוותה. בית חולים פסיכיאטרי. נחשב הכי טוב שיש עבור מטפלים בהבעה ויצירה. שמחתי. ואז נזכרתי בטרקר. איך אגיע לשלוותה, לכל הרוחות. זה כל-כך רחוק.
טראח. ימי תל-אביב, כמו ימי אוהד, הסתיימו באחת. החלטתי, לשם שינוי, לעבור לגור בכפר. מצאתי לי קרוואן במושב. שלושה חדרים. חצר. 400$ כולל הכל. מציאה. חמש דקות משלוותה, הסברתי לכל מי ששרד את ימי הדכאון הבלתי נסבלים שאחרי הפרידה. חמש דקות מתחנת הרכבת. עשרים דקות נסיעה מהפנימיה. מושלם!
ואז הכרנו, טרקר ואני, את כביש חמש. כביש חמש הוא כביש שנוסע מהים אל עבר הרי המזרח. ממש כך. כביש פרוץ לרוחות. ולשדים. יש בו אינסוף נתיבים. ומחלפים. ויציאות. והוא היה הקשר היחיד שלי אל החיים. לבילויים. לחברים. לכל המקומות הלא בודדים. התרגלנו לאספלט שלו, טרקר ואני, התרגלנו לנהג העצבני. התרגלנו למהירות. התרגלנו לחירות. שבלבד.
ואז תחנת סגולה התגלתה כתרמית. כדי להתחבר לרכבת שנוסעת לחיפה, צריך לחכות 40 דקות בתחנה בתל-אביב. בימים יפים, החלטתי, אסע ישר לתחנה הזו. חסכון נקי של חצי שעת שינה.
ביום ראשון, ה- 14 לנובמבר, בפנימיה, החלטתי שהעיתון עליו עבדתי עם הילדים חייב לצאת במועד האקראי שקבענו: 15.11.2004. הרצתי את הילדים לסגור פינות, להביא תמונות. מהשינשינים שעזרו לי ביקשתי לתלות פלאיירים על הקירות. בכל זאת, לא כל יום יוצא עיתון פנימיה, פרי עטם של הילדים. והם, חמודים, שיתפו פעולה כאילו אין מחר. למדו, תוך כדי עבודה, שאם רוצים אז אפשר. פיספסתי את "ארץ נהדרת" ואת "הבורגנים", ותלינו את שם העיתון על הספסלים: צבע טרי. ולמנהלת שמתי את העיתון המוכן על השולחן. וכתבתי לה: לצלם 60 עותקים, תזכרי.
ונסעתי עם טרקר הביתה. בלילה, על כביש חמש. להספיק עוד לראות את "מתחת לאדמה" ולישון קצת לקראת יום הלימודים למחרת. יום שני היה יום יפה. לבשתי משהו דק, שמתי את מעיל העור שלי, ונסעתי לתחנת הרכבת האוניברסיטה בתל-אביב. איזה כיף לנו, אמרתי לטרקר, כשעקפנו על השוליים את כל המכוניות שעמדו בפקק.
ובכיתה, דיברה רחל המורה, על בדידות. ושאלה אותי ישירות. מה את בחרת, טלי? ואני דפדפתי בדפים של מיכל, כי את שלי לא היה לי. משהו של זלדה מלמלתי. וקראתי:
כאשר היית פה
כאשר היית פה
ומבטך החום מגן עלי
ומחשבותינו נוגעות
פתע
כנף אל כנף
כאשר היית עימדי
בתוך הדברים החולפים
היו הקירות בני-בית קשישים
שסיפרו מעשיות עתיקות
בערב
כאשר שתינו תה.
עכשיו הקירות אינם מחסה
הם הסתגרו בשתיקתם
ולא ישגיחו בנפלי
עכשיו הקירות סיד ומלט
יסוד זר
חומר לא עונה כמוות.
אולי דווקא אפשר לצייר על הקירות, מחדש, הציעה לי שרית. הבית מסוכן, עלול לקרוס! הזהיר אילן. אבל רחל היסתה אותם. רגע, תנו להשתהות בכאב. זה בסדר. אם זה בתוך טקסט, לא צריך למהר לחלץ את טלי מהרגשות שלה. והדמעות כבר לא יכלו להיעצר. הכל פרץ שם. העיניים הכחולות של אוהד, הבית שאני לא גרה בו יותר, ירושלים הרחוקה, הקרוואן הבודד שמעבר לכביש חמש, העיתון שהספקתי להפיק לילדים בזמן. רחל הביטה בי באמפתיה. נתנה לי לנגב את הדמעות. הפנתה אותי לשיר אחר של זלדה, גם בעצב נוגה.
ואני החלטתי שבאמת הגיע הזמן לקנות לי ספר שירים של זלדה. ואחר-כך שכחתי מזה.
רק עכשיו נזכרתי בזלדה.
יום שני, 21:30, עם טרקר על כביש חמש, בדרך חזרה מהאוניברסיטה. עברנו את פתח-תקווה ובית-עלמין ירקון. עוד לא פנינו ימינה, ליציאה של ירקונים. יש עוד זמן. בינתיים חשבתי אם להבריז מחר משני השעורים הראשונים. די. אני עייפה. צריכה לנוח. מנהלת הפנימיה שלחה את העיתון להדפסה כבר אחר הצהריים. ואז היה בום. ואני עפתי. משהו קרה. לא יודעת מה. אבל אני וטרקר כבר לא היינו ביחד. אני הולכת למות, חשבתי, אחרי שפגעתי באספלט, שלא הכרתי אותו עד כדי כך מקרוב, ועפתי שוב. עכשיו אני אמות. והחיים לא חלפו מול עיני. רק איזו צעקה מאוד מאוד רחוקה. כנראה שלי. ואז זה נגמר. הפסקתי לעוף. ישבתי בתנוחה מאוד מוזרה על הכביש, יד ימין מחזיקה אותי עם הראש למעלה. ראיתי מרחוק מכונית נעצרת. חשבתי שאני מאוד דרמטית כשהרפיתי מהיד. וצנחתי.
בחדר טראומה הורידו ממני את הכפפות שנתן לי א'. גזרו לי את החולצות. גזרו לי את המעיל שאבא שלי קנה לי ממש מזמן באקוודור. בכפר העור. גם את הג'ינס והתחתונים. והחזיה. לא! צעקתי בכאב, אני אוהבת אותה נורא! וכולם צחקו. איזו בחורה מוזרה. צעירה. החליפו מידע. עברה תאונת דרכים מפחידה. צילומים לא יפים. של הכתף. ספקו כפיים הרופאים. וגם הציפורן של הרגל, נאנחה המתמחה.
אוהד הגיע לבית החולים, אחרי ששמע מה קרה. ומה שלומך? שאלתי עם כתף ממוסמרת ורעידות של כאב בצלעות השבורות. ממש טוב, זרח. הלימודים מעניינים, סוף סוף אני מבין מה אני עושה. ממש טוב. ממשיך לשחק כדורסל, לשיר במקהלה. ממש טוב. גר בדירה שמזכירה את הדירה שלך בנחלאות. אבל ליד הים. ממש טוב, התחלתי לצאת עם מישהי. ממש טוב.
כשעפתי מהאופנוע, אחרי שפגע בי מאחור נהג שהסתובב לשניה לתינוק שלו, נחתתי בנתיב הימני, זה שמוביל ליציאה למחלף ירקון ולמושב. המזל שלי, חזרתי וסיפרתי לכולם בעיניים נוצצות, שלא עברה שם אף מכונית בשניות האלה. אבל זה לא היה מדוייק. בבית החולים, אחרי שכבר חשבתי שניצלתי, אוהד בא ודרס אותי. דרס ממש טוב. בכל המהירות.
עכשיו אני בבית ההורים. אֵם הבית של הפנימיה חילקה את העיתון לילדים בזמן שסיפרה להם שעברתי תאונת דרכים. טרקר מחכה במושב לשמאי, שיבוא לתת אבחון קליני. הפיזיותרפיסטית שלי טוענת שהכי חשוב עכשיו זה להרחיב את טווח התנועה של היד. בכיתה בחיפה כולם נורא מתגעגעים אלי. אבל לא כמו שאני אליהם. בשלוותה כבר התחלפו כל המטופלים באחרים. מה כבר הספקתי לעשות שם? המדריכה שלי משנה שעברה, זו מקרית אונו, הציעה לי לכתוב. וגם תקראי את ארבעה בתים וגעגוע. את תאהבי! המליצה בחום.
אז קראתי. למרות שהכותב הוא אותו אחד שכתב את נפרדנו טראח, שקיבלתי מחברה שרצתה לשעשע אותי אחרי אוהד. זה לרוב לא שעשע. רק העציב. נתן לי להרגיש שאני שטאנץ, בכאב שלי. אבל הרומן היה נפלא. מרגש. כתוב בצורה זורמת ומפעימה. מעלה זכרונות מתוקים. כואבים. אמיתיים. לפעמים היה לי קשה לדפדף עם היד לעמוד הבא. אבל טווח התנועה משתפר, למרות ההתרסקות ולמרות הפלאטינות ולמרות השרירים החתוכים. וכבר חודש עבר. ואני הולכת כמעט לגמרי בסדר. ובוכה וצוחקת, מדוכאת ואופטימית. מתעצבנת כששואלים אם יש השתפרות. זה תלוי, אני עונה, במשככי הכאבים. ושונאת את אוהד לכל החיים. ומאמינה בתוך תוכי שאני עוד אמצע אהבה. אפילו עם כתף מרוסקת.
כשקו 18 התפוצץ בירושלים, אני הייתי בעבודה, לימדתי מחשבים. הייתי אז בת 21 אולי, והחלטתי שמספיק עם אוטובוסים. בן רגע הפכתי לאדם משוחרר, עם הטוסטוסים שלי שכל אחד מהם אהבתי קצת אחרת. דיו, כי היה הראשון שהראה לי כמה מהר אפשר להגיע ממקום למקום, איזה כיף זה שהשיער שלי מתנפנף ברוח וכמה נעים להרכיב מאחורה חבר שמחבק. קימקו הקטן והמוצק הוכיח לי שגם על כבישים בינעירוניים אפשר לנסוע, ולא קורה שום דבר. מקסימום קצת כאבי גב. ועם טרקר, הכי יפה שלי, עברתי את הפרידה הכי כואבת בחיי. והגעתי איתו עד קצה גבול היכולת, על כביש חמש. עכשיו אני נפרדת גם ממנו. יעל, שהתמקמה כבר בדירה, אומרת שמספיק עם הסגפנות שלי. הגיע הזמן לאוטו. הגיע הזמן להתפנק עם גבר שאוהב מספיק כדי לא לדרוס, אפילו לא בטעות.
תודה, אשכול, על ספר יפהפה, שהעביר לי עוד כמה ימים של חורף עם קצת פחות כאב. תודה על עמיר שהחזיר לי את ימי התואר הראשון. תודה על נועה והתסכולים שלה במרומי הר הצופים תודה על הפרוייקט האחרון והמפעים שלה. תודה על משה הדובון, שמעריץ את אשתו, כמו שצריך. תודה על ריחות הבישול של סימה. תודה על צאדק. כשעוזבים את ירושלים שוכחים ממנו מהר מדי. תודה על מודי, שידע לעשות חיים במקומות בהם ביקרתי, ולחזור הביתה עם געגוע אמיתי. ותודה על כל הדמויות החיות כל-כך, שמרגישות עמוק מהבטן, ולא מפסיקות להרגיש גם אם זה קצת שורף את אלה שסביבן.
מחכה לספר הבא שלך.
טלי.
דצמבר 2004
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
