אני מטושטשת. אלה הסמים, כנראה, למרות שהמרדים נתן לי זריקה קצרת טווח, כי ארוך טווח זה מסוכן.
אני מטושטשת, ולכן לא אחראית על מה שאני כותבת כאן עם יד ימין על הלפטופ שמתחבר, כנראה, לשכנים של ההורים שלי.
יש לי עשרה (!) ברגים חדשים ביד (לעניין לשים כאן תמונה עדכנית? לא בטוחה. תגידו אתם, אולי זה מוגזם. אני, אין לי כרגע יכולת שיפוט)
יש לי כוויה בשכמה השמאלית ובישבן הימני. אף אחד לא מוכן להגיד איך זה קרה. התאוריה המשפחתית אומרת שהמיטה ששכבתי עליה היתה מחוממת יתר על המידה בזמן הניתוח.
יש לי גם פנס כחול בעין שמאל. את זה הם לא הספיקו לראות לפני שברחתי ממחלקה שטופת זיהומים. אז גם על זה אף אחד לא לוקח אחריות.
אסור לי להזיז את יד שמאל. בכלל. ענת הפיזיותרפיסטית נאנחה עכשיו בטלפון: כבר אמרתי לך.
מה אמרת, ענת? אני לא זוכרת שיחות מלפני חצי שעה!
אמרתי לך שיהיה בסדר. אני אסדר אותך.
תודה.
אין בעד מה. את תהיי בסדר.
אבא סוחט לי מיץ תפוזים.
מה עשית עד עכשיו?
רשמתי בקצרה מה קורה אצל כל אחד מכם, כדי שלא אתבלבל. לא רציתי להגיב, כדי לא לעשות פאדיחות.
את כולם?
כמעט.
על ההתחלה התעצבתי אצל אני וקצת, על הפרידה. אחר-כך בא האיחוי של סיאן, והטרום-ניתוח של מזו-מם. נביא חזר לסורו עם פוסטים מעוררי תשוקה, ועלמק רוצה סקס. עכשיו! אבל מתנהלת לה ברחובות ת"א, ומצחיקה אותי! גם סתוסתו עם התמונות מאוסטרליה, דרורית עם ספינת האהבה והדוגמן ההורס של ג'ינג' עשו לי חיוך. מתי הולכים לצייר דוגמנים ביחד, ג'ינג'?
אידי בזוגיות, עם הטוב והרע שבה, ואורזת מתגעגעת לניו-יורק של לפני ההורות.
נעמה בטלפון. מה שלומך, נעמולי?
טוב.
טלי,
כן, נעמולי
אמא אמרה שיש לך אאוצ'י ביד
אמא צודקת. את תבואי לתת לי נשיקה כדי שהאאוצ'י יעבור?
כן!
ויש עוד רבים מכם שקראתי, ועברתי, וקראתי שוב בנסיון להזכר: שליח הפוליטי, שאני כל פעם אוהבת עוד קצת, וששלח לי שיר מרגש על זיקית, ואדם פשוט שהתבלבל קצת בין היש והאין שלו, אבל לרגע לא שכח לשלוח לי תפילה מהלב, ויונתי שהפכה (בצדק!) למעין סלב בבלוגספירה אבל כתמיד מחוברת גם לילדה שהיא, ואלינו כאן. ואקסית - כלכך תודה על תשומת הלב האישית.
ופוסי, כל-כך הצטערתי לשמוע, יפתי, כתבת יפה על סבא. וגם נוסטלגיה הביאה איתה את הצער.
מנטה, את מי קישרת לאן? לא הבנתי. ומי זה ההוא הזה. מקפרלן, ריגשת אותי מאוד מאוד. ברוך הבא לפה. הצצתי קצת אצלך. נראה לי שברגע שאוכל אקדיש לך קצת יותר מהצצה. טאפי, מאז "ארועי" החצי שנה לא עדכנה. טאפי, איפה את? אני מתגעגעת!
וכמעט שכחתי, אבל לא: ליהי וג'ניפר, אחיותי, אהובותי, אני כל-כך שמחה שאתן פה!
קראתי את כולכם. אבל אני מטושטשת מכדי להגיב. מילולי כתבה פוסט על החופש להיות קצת יותר היא. ואני מלהגת כאן, מנסה להיות האני שאני עכשיו, עם יד ימין, ולוקחת עוד משכך כאבים בשביל יד שמאל.
חברים מצלצלים, שואלים מתי לבוא, צוחקים על הכוויות בטוסיק, מזמינים אותי להתפנק אצלם במקום אצל אמא ואבא העייפים. ורק שתי חברות, טובות כאלה, של פעם בשבוע-שבועיים, שכחו. לגמרי שכחו. גם לפני וגם אחרי - נעלמו לתוך היומיום שלהן ואני תוהה איך להגיד להן את זה: הי! חברות שלי! עברתי ניתוח. היה קשה. כואב לי עכשיו! לאן נעלמתן דווקא עכשיו? אבל אין לי כוח לעימותים או לרגשות אשם.
שמחה שאתם פה, ושאף אחד מכם (באמת אף אחד!) לא שכח. ואם אני קצת שכחתי אתכם, או התבלבלתי, אז תבינו. אני עוד נורא מטושטשת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
