יש כמה מצבים בהם אדם יכול למצוא עצמו מבלה ימים ולילות אצל ההורים:
א. הוא בדיוק נפרד מבן זוגו לחיים, ואין לו איפה לגור עד שימצא מקום חדש משלו
ב. הוא החליט, ברגע של פזיזות, שכדאי לו לחסוך איזה חודש חודשיים לקראת הטיול הגדול, ובינתיים לא לשלם שכ"ד
ג. הוא נורא אוהב את האוכל של אמא, ויש לו יחידת דיור נפרדת ממילא (את הסוג הזה של האנשים הבלוג הזה מוקיע מכל וכל)
ד. הוא עבר ניתוח קשה ולא יכול לטפל בעצמו
אז הנה אני כאן. בדירה הקטנה של ההורים. בחדר שעיצבתי בגיל 16, עם השטיח הוורוד, ההיפופוטם שיש לו בייבי-היפופוטם על הגב ואלבומי התמונות מכל הזמנים. אוכלת בוקר-צהרים-ערב של אמא, מרשה לה לראות אותי ערומה, למרוח עלי משחות נגד כוויות ולחפוף לי את השיער. נותנת לאבא לפנק אותי עם מיץ תפוזים או אשכוליות סחוט-טרי-טרי שהוא מכין במכשיר המשוכלל שלו. ושותה עם קש שעושה רעש כשנגמר.
מברכת על הרגע הנדיר ההוא, בגיל ההתבגרות, שהתעקשתי על מיטה מגניבה כפולה, למרות בתוליי ותמימותי. תמהה על התמונה שתליתי לעצמי לכבוד יומולדתי ה- 17, אחרי השקעה כספית ניכרת:
היא תלויה לי בענק מעל המיטה, ממוסגרת זהב - הפרימוורה של בוטיצ'לי. כמה אהבתי אותה פעם. כמה ריגש אותי המעבר הזה בין עונות השנה, מהחורף, השולח את האביב אל הקיץ המרקד אל עבר הסתיו... מהתמונות הבודדות של בוטיצ'לי שניצלו מהשריפה שהוא עצמו דן את יצירותיו בצל האינקוויזיציה שבטיפשותו האמין בה.
אז, כשהחדר הזה היה הממלכה שלי, כל זה ריגש אותי מאוד. סיפורי הרנסאנס היו לחם חוקי.
היום אני סתם מתענגת לי על תמונות ילדות. אז הנה אחת חמודה שמצאתי, כאן, בחדר הילדות הנוסטלגי הזה שנקלעתי אליו:
ומה הכי מדהים בתמונה הזו? שאיך שלא מסתכלים, את הבקבוק אני מחזיקה ביד שמאל! נו, אז שאני לא ארצה לחזור להיות שוב בת שנתיים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
