ירושלים בשבוע האחרון הייתי בירושלים. אֵילַת, חברה טובה טובה החליטה לאוורר אותי מההורים, ולהביא אותי אליה כתחליף לבעלה שנסע לכמה ימים לחו"ל במסגרת העבודה. קיבלתי את הצד שלו במיטה, הבן המתוק שלה בא אלי שאראה לו תמונות של אוטואים (כיאה לאבא מחליפה) וכמו כל אבא מסורתי טוב לא עשיתי כלום בבית... היא האכילה אותי וחפפה לי וחבשה אותי ואירחה את החברים שלי והזכירה לי כל הזמן כמה הכאב מתיש אותי ואיך אני צריכה ל-נו-ח!
את ירושלים לא ממש הרגשתי, אבל החום של ההסקה ושלה עטפו אותי מכל עבר. רק בסוף בסוף ראיתי כמה שקדיות פורחות, והרגשתי בבית.
יומולדת? בלילה האחרון שלי אצלה, כלומר אתמול, החליטה אילת שהגיע הזמן לתת לי מתנת יומולדת (אני ילידת יולי. מאוד הגיוני) והזמינה חברה שלה שתעשה לי טיפול ביו-אנרגטי.
אני, אפופה שכמוני, אפילו לא שאלתי מה זה. אמרתי סבבה ונרדמתי. התעוררתי עשר דקות לפני שהחברה הגיעה (נקרא לה בִּיו), כולי אפופת חלומות רעים על מקום העבודה האפל שלי.
גילוי נאות אני מאמינה בפסיכולוגיה. אני מאמינה שטיפולים הם תהליך וקשר משמעותי וארוך עם מטפל. ואני די צינית לגבי הרוּחְנִיִים למיניהם. אבל פה ושם יש לי הבזקים קלים של רוחניות שמתבטאים בעיקר באמונה אמיתית שיש קשר הדוק בין גוף לנפש, באהבה כנה ליוגה (כל עוד לא מפרשנים יותר מדי טקסטים) ובהפצת הסרט בליפ לכל האנשים האבודים סביבי.
חסימות ישבנו שעתיים וחצי (יותר נכון, היא ישבה, ואני ניסיתי למצוא תנוחות נוחות לגופי הדואב) שהיו בעיני מרתקות וללא אף זיק של ציניות. דיברתי על ההורים שלי, דיברתי על סבתא, שמעולם לא הכרתי, דיברתי על הכאבים. היא סיפרה שלמדה רפואה קונוונציונלית ואחרי שבע שנים ותואר דוקטור החליטה שזה הכל קשקוש ולא נותן פתרונות לכלום. היא דיברה על האנרגיות שלי ועל החסימות שלי וטענה בפליאה שאני כמו זברה - פסים של חסימות ופתיחות, כשכל אזור חגורת הכתפיים (כמה מפליא) חסום אצלי הרמטית. זה לא מאז התאונה, אמרה בִּיו בתוקף, זה הרבה יותר קדום!
אה, בטח, זה קשור לאוהד! צהלתי. סוף סוף מישהו מאמין לי!
לא. זה הרבה לפני אוהד
אה?
הפגיעה הפיסית באה אחרי הרבה שנים של חסימות, שלא התייחסת אליהן. את קולטת איזה אזור חסום לך? הלב שלך ככה פתוח. וגם הראש. אבל אין שום קשר ביניהם! וגם למעלה, במקום של החלומות והפנטזיות - האנרגיות שלך חלשות! וגם החיבור לאדמה...
פאק
מה קרה?
את צודקת! אין לי בכלל חלומות ופנטזיות, ואני לגמרי מבולבלת בכל מה שקשור למה שההורים והחברה מצפים ממני לעשות, לעומת מה שאני רוצה. את יודעת שמעולם לא היו לי חלומות?
המשכנו לדבר, והיא מדי פעם עשתה תנועות מוזרות של "קליטת האנרגיות" שלי. היא אמרה לי מלא דברים ואני הקשבתי, וקלטתי. גם את הטוב וגם את הרע.
על הטוב, הרע והמכוער טוב: יכולת ההבעה שלי מאוד גבוהה, אני פתוחה מהצוואר ומעלה, בעיקר בגרון. גם הלב פתוח (שיו!) וגם הבטן התחתונה (אין בעיית מיניות, טפו טפו). רע (זה יהיה יותר ארוך): אני שקועה עמוק בתוך הקונוונציות, אין לי קשר בכלל לאדמה - הרגליים שלי, בעיקר השמאלית, חסומות לחלוטין ("בגלל זה קר לך תמיד בכפות הרגליים"). אין לי גם קשר לשמים. ה"כתר" שלי חסום. לכן אני לא יכולה לעוף עם דמיונות ופנטזיות. והכי הכי חמור: בגלל החסימה לאורך שתי הכתפיים, אין שום קשר בין מה שהלב שלי, האמיתי, רוצה, לבין מה שבפועל אני עושה.
עכשיו, אחרי שהבנו את מר גורלי:
הטיפול אז היא זימנה לי נפש משלימה ("לאו דווקא בן-זוג. זה לא קשור. עם זה אין לך בעיה"), ועשתה כלמיני תנועות עם הידיים ונגעה בכל מיני מקומות כדי לפתוח את החסימות המטורפות שלי. חוצמזה, היא גם נתנה לי שעורי בית. הראשון היה קל: לעשות לרגליים שלי אמבטיות חמות עם מלחים נעימים (סבבה!)
השני כבר יותר מסובך: את צריכה להתפרע. לעשות משהו שלחלוטין לא מקובל על ההורים שהפנמת בתוכך.
מה ז'תומרת? אני מתפרעת!
פחחחח
לא, באמת! הלכתי ללמוד פסיכולוגיה כשההורים שלי רצו שאעשה כסף. תואר שני כשרצו שאתמסד, טיילתי בהודו נגד רצונם, נסעתי על אופנוע, עשיתי...
טלי!
מה?
להתפרע! לעשות משהו שלך בעצמך קשה לדמיין. להתמרד כנגש הקונוונציות של עצמך!
אהההמממםם..
ההתפרעות כבר חשבתי בשבילך על שלושה רעיונות. אלה דברים שלא הצעתי אף פעם לאחרים ושעלו בהקשר שלך.
אוקי...
אז חשבתי שאת צריכה, למשל, לנסות סקס עם בחורה
??%$#*%$#??!!
עוד שני רעיונות, קצת פחות טובים בעיני, זה להתנדב בגן חיות עם נמרים ואריות וללכת לשחות. אבל לא בבריכה - בים! גם כשהוא סוער!
ניסיתי לבלוע רוק.
תשמעי, טלי, הכי מתחבר לי אליך זה סקס עם בחורה. משהו שלא היית מעיזה לעשות. אבל את יכולה לחשוב גם על רעיונות משלך.
הרגע אמרת שהפנטזיות שלי חסומות!
נכון. אז קודם נשחרר לך אותן קצת. וחוצמזה, את יכולה להתייעץ עם אנשים על דברים פרועים שאפשר לעשות בחיים.
אני אתייעץ בבלוגיה.
מה שבא לך. העיקר שבסוף תתפרעי.
בחזרה להורים אחרי לילה עם מעט שינה והרבה מחשבות, חזרתי לחיק ההורים. הבנתי שהם באמת טבועים בי עמוק. שהקולות שלהם היו חזקים כל-כך כל חיי, עד שהפכו להיות ממש אני. אז החזרה היתה לא קלה. למרות הקרניים שביו שחררה לי, לא הצלחתי להעלות בדעתי שום התפרעות אמיתית שאני באמת מוכנה לעשות. אבל אני צייתנית. תמיד היו לי שעורי בית מוכנים לשעור, גם אם זה היה דקה לפני שהמורה נכנסה לכיתה, ודומים באופן מפליא לאלה של שכני לספסל הלימודים.
חבריי היקרים לבלוגיה רעיונות, תגובות, פנטזיות והתפרעויות יתקבלו בשמחה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
