יום לפני הניתוח המדובר נפגשתי עם המנתח בבית החולים. הוא סימן לי חץ ענק כחול על יד שמאל, שלא תהיה טעות, חלילה, והסביר לי במדוייק מה הוא הולך לעשות בניתוח (את עניין הכוויות, משום מה, הוא השמיט אז, מבולבלי).
אחרי הניתוח, אסור יהיה לך להזיז את היד שישה שבועות.
בכלל?
בכלל.
אבל יקפאו לי השרירים!
יכול להיות, אבל לפחות לא יישבר לך שום בורג, כמו בניתוח הראשון, ואולי העצם תתאחה לשם שינוי.
באותו הרגע חשבתי רק על השרירים המסכנים שלי. אבל בינתיים, כבר שבועיים אחרי, העובדה שאסור לי להזיז את היד השמאלית שלי מקבלת הרבה פנים חדשות:
למרות הדגדוגים העזים באצבעות, מותר לי להקליד רק ביד ימין. לפעמים שמאל מצטרפת בהתרסה, מקבלת נזיפה וחוזרת למקומה הנייח, מובסת.
אני יכולה לאכול רק עם מזלג. זה אומר שאם יש בארוחת הצהרים שניצל, למשל, מישהו צריך לחתוך לי "חיילים", כמו שהייתי חותכת לילדוד'ס מבית הילדים שעבדתי בו פעם, שבאו מבתים מפורקים ואלימים והרגלי התזונה שלהם, כמו גם מצב השיניים או בכלל המכות היבשות, היו איומים.
אני יכולה להתקלח לבד. אבל תנסו לחפוף את הראש עם יד אחת – בלתי אפשרי! בינתיים חופפים לי. אבל ברגע שאוכל לשבת כמו בנאדם על התחת, אני מתכננת גיחות מפנקות במיוחד למספרה. מה, אם כבר ידיים אחרות, שיהיה איכותי!
כל עניין היד שמאל מגישה סיגריה לפה, ימין מדליקה לה אש כבר לא עובד. עכשיו זה ימין סיגריה ימין אש. שלא לדבר על אש במצב של רוח חורפית.
לא יכולה להדיח כלים. מקסימום להכניס לדיש של ההורים. זה דווקא מעולה! שונאת להדיח כלים!
פתיחת בקבוקים, מכל הסוגים, בלתי אפשרית!
קשה קשה לדפדף לעמוד הבא בספר. ודווקא התחלתי אחד חביב עכשיו.
Alt+Ctrl+Delete כשהמחשב נתקע מנועים ממני. צריך ללכת על הקליק הימני של העכבר. ואני – אלופת קיצורי המקשים אני – מתבאסת.
לקפל כביסה, למרות שאני שונאת. למרות שאני בטח שונאת כי היה לי קשה עם זה בכל השנתיים האחרונות. במיוחד עם סדינים. ואם כבר סדינים - כבר שנתיים שאני לא מחליפה לעצמי מצעים במיטה. עוד דבר שאי אפשר לעשות, גם אם מותר ורצוי להזיז את היד. מצריך טווח תנועה רחב מדי!
ובטח יש עוד מלא דוגמאות, אבל הכי הכי חמור זה שאני לא יכולה לנהוג. גם אם כבר לא יכאב לי לשבת, וגם כשכבר לא אהיה אפופת משככי כאבים, ולמרות שאני ספץ בנהיגה ביד ימין כבר שנתיים – עדיין לא אחראי לעלות על הכביש עם יד אחת.
והרשימה הזו נוצרה גם כי ליהי הציעה, וגם כי רציתי להסביר, לקראת הפוסט הבא, את כאב הלב על כך שאני עוד לא יכולה לחזור הביתה, והקורבן העיקרי מכל הסיפור הזה היא פילי (בלי דגש) החתולה, שכלואה לבדה בבית, ואין לה אפשרות לצאת ולהסתובב ברחבי המושב, וחוץ מאוכל ומים שהיא מקבלת פעם ביומיים משכנים, היא נטולת כל אהבה ופינוקים וצומי לרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
