מאז שאקס עשתה את זה, עברו ובאו אל מפתני כל חיות המחמד שהיו לי בחיי, וביקשו להיכתב. מיאו-רוצים-פוסט הם אמרו, ממעמקי עולמותיהם החבויים, מיאו-תזכרי-אותנו, הב-גם-אותי.
בינתיים דרמות אחרות פה תפסו את תשומת ליבי וקצת הזנחתי את ההבטחה שלי אליהם. אבל כמה ביקורים אצל פילי – אי-שם במושב, ועוד כמה חיכוכים וגרגורים ומיאו-תראי-כמה-אני-אוהבת-אותך-ונאמנה-לך-למרות-שאת-משאירה-אותי-כאן-לבד-הגיע-הזמן-שתספרי-את-הסיפור-המשפחתי-שלי שכנעו אותי לחזור להחלטה המקורית.
השכונה בשכונה שלי היו מלא ילדים. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי שייכת למן חבורה כזו, שנפגשת למטה אחר-הצהריים, ומשחקת מלא מחבואים תופסת 7 על הקיר סימני דרך וסף. אני הייתי הכי קטנה שם, אבל היתה לי אחות גדולה שהגנה עלי. וכך יום אחד החליטה החבורה לאמץ איזו חתולה – שחור-לבן שהמליטה ארבעה גורים שהיו מתוקים להפליא בעיני. כך התחיל הרומן שלי עם חתולים. היו להם שמות, והם כולם מתו בגיל צעיר, למרות אהבתנו הרבה. אני חושבת שזכיתי לראות אחד דרוס, אחד קטוע ראש ואחד סתם מת. לא נודעו עקבותיו של הרביעי. האמא המשיכה להמליט ואנחנו המשכנו לאהוב ולטפח את גוריה, ויום אחד הם כבר לא היו יותר. הייתי באמת קטנה, ואני לא זוכרת למה ואיפה.
בוני כשהייתי בת 6 בערך הביאה אמא שלי הביתה כלבה שנמצאה בשכונה אחרת. אבא שלי נורא התנגד. אני לא יודעת מה אמא שלי עשתה בשביל לרצות אותו, אבל בסופו של דבר בוני הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה. כשהיו שואלים אותי כמה אחים יש לי הייתי אומרת ששתיים – אחותי ובוני. בוני קיבלה את כל המחמאות על חכמתה ויופיה שאנחנו לא קיבלנו, וכולנו אהבנו אותה אהבת נפש. אבא שלי הכי. היא אף פעם לא היתה ממש שלי, אבל היתה לי אחריות לרדת איתה ואני זוכרת שאהבתי אותה מאוד.
קלייד בגיל 16 החלטתי, כדרכה של מתבגרת, שאני רוצה חיה שתהיה רק שלי. בדיוק היתה המלטה של איזו חתולה של מישהו שמכיר מישהו ואני זכיתי בגורה לבנה לבנה, שאבא שלי המציא לה את השם קלייד וכולנו שיבחנו אותו ארוכות על בחירת השם המשעשעת, כדי לגרום לו לאהוב גם אותה. בוני וקלייד הסתדרו לא רע מול עיננו, אבל אחרי שהן היו נשארות לבד בבית, היינו מוצאים כל מיני פצעים מדממים על בוני. אבא שלי נורא כעס.
קלייד היתה החתולה שלי בשנה בה פרצה מלחמת המפרץ. הייתי עושה להורים שלי הרבה התקפי לב, כשסירבתי להכנס לחדר האטום בזמן שקלייד מתחבאת מאחורי איזו ספה ולא מוכנה לצאת משם. בכלל הם טענו שהיא מרשעת, למרות שלי לא היה אכפת שהיא מעירה אותי בבוקר בעודה קופצת לי על הגב ושורטת אותו למוות. ניסיתי להיות אחראית לחול שלה שלא יסריח את מרפסת האמבטיה, אבל היו לי אז, בגיל 16, יותר מדי דברים על הראש (גיל מתיש, אין מה לדבר...) ובסופה של השנה ההורים הטילו וטו ואילצו אותי למסור אותה לידיד, איתו לא נשארתי בקשר.
פיצי א' היה השותף הראשון שלי בחיים לדירה ירושלמית עם גינה ברחביה. מהרגע הראשון היתה לנו שותפות נפלאה, ולכן כשביקשתי ממנו שניקח (ביחד!) חתול, הוא הסכים. היתה לנו שכנה עם מלא חתולים גזעיים, ושם הכרנו את פיצי ומשפחתה. היה לה אבא פרסי שחור מהמם ואמא אקזוטיק-שורטר (מנומרת עם פרצוף לגמרי פחוס). פיצי היתה קופי של אמא שלה. כשהיא קצת גדלה קלטנו עליה ועל הזן הגזעי שלה כמה עובדות חשובות: 1. היא די קטנה בסך הכל, והשם מתאים לה יופי 2. הפרצוף הפחוס שלה לא משאיר אף אחד אדיש, וגורר צחקוקים כגון "מה, היא נכנסה במכונית חונה? חי חי" 3. האף שלה היה כל-כך קטן ופחוס, שהיתה אסטמטית ועל-כן מחרחרת 4. כנראה בגלל 2 ו- 3 היא היתה חתולה די מדוכאת. 5. כפיצוי, חבר של א' עשה עליה כתבה מפרגנת ב"כל העיר" 6. כשהיא המליטה, היתה מוציאה גורים לתפארת, אבל מעט.
חופי בינתיים אני וא' נעשינו חברים. היינו רק צריכים להחליט איזה חדר נשאר חדר השינה ואיזה הופך להיות הסלון. פיצי הגיעה לבגרותה, וחשבנו שכיאה לשושלת הגזעית המפוארת שלה, יש לשדך אותה לחתול ראוי. הוטרינר האגדי שלנו, ד"ר חסון זכרון – תימני, הומאופת, אוהב חיות מושבע, שידך לנו את פלאפי: חתול פרסי גזעי מתוק להפליא מקטמון. גבר גבר. לא יכולנו לבקש יותר. השארנו אותה אצלו יומיים, וכשהיא חזרה הביתה, כולה אחוזת אימה וזעזוע, היא כבר נשאה ברחמה הקטנטן את חופי.
על חופי אפשר לספר שעות. כשהיה גור היה מהלך לא' על המקלדת, וא' היה עושה לו קולות של חופ חופ חופ. כך הוא קיבל את שמו. חופי היה חתול מלך. פרסי שחור כמו סבא שלו, עם עיניים כתומות, מלא מתיקות ושיער. הוא היה חוזר מהסיבובים בחוץ עם כל הגינה והרחוב על פרוותו. בהתחלה עוד ניסינו לסרק. אחר-כך ויתרנו. א' הקדיש לו את הספר שכתב שנים מאוחר יותר ואת הסיפור הראשון. אין עוד בהיסטוריה ספר שמוקדש לחתול. חופי זכה!
בילבו מאוחר מדי הבנו שחופי כבר ילד גדול, ורואה באמא שלו חתולה לכל דבר. הבנו את זה רק כשגילינו שפיצי שוב בהריון. כמו עם חופי, גם הפעם היא המליטה בארון, וגם הפעם רק גור אחד שחור. בגלל הקרבה המשפחתית עקבתי בחרדה אחרי התפתחותו, אבל הוא היה בן גאה של אבא שלו. חברה טובה, ששמרה על האם ובנה הסוררים בזמן שאנחנו טיילנו בדרום אמריקה ונקשרה אליהם עמוקות, קיבלה את הגור השחור החדש וקראה לו בילבו, על שם גיבורה האהוב. כמו חופי, גם בילבו לא סורס, אבל מכיוון שהיה הרבה פחות שטיחי מאבא שלו, הוא הלך יום אחד לחפש חתולות מיוחמות ולא שב.
ללא שם אחרי שלוש שנים של זוגיות וכמעט ארבע של מגורים משותפים בדירה, עזבתי את א' בהחלטה של רגע. הוא נפגע עמוקות, ולכן לא רק שלא הסכים שאקח איתי את חופי, אלא גם הכריח אותי לקחת איתי את פיצי הדכאונית. שנינו לא ידענו אז שהיא שוב בהריון, הפעם מחתול-שכן. יום אחרי שהתמקמתי בדירה של חברה שהסכימה לארח אותי עד יעבור זעם, הלכה פיצי לארון של החברה והמליטה גור כהה. חשבתי לי שהנה מסתיים לו עוד סיפור של גור אחד שחור. אבל אז היא המליטה עוד אחד, בהיר לשם שינוי, והזניחה אותו בצד. ישבתי בפתח הארון והתחננתי בפניה שתתייחס לגור השני. חשבתי שהיא פשוט לא רגילה שיש שניים שצריך לדאוג להם. בכיתי ובכיתי וצעקתי עליה, עד שהגיעה החברה שלי והזיזה אותי משם והשכיבה אותי לישון. הטבע כבר יעשה את שלו, אמרה. כשהתעוררתי מצאתי שלושה גורים, ולא היה גבול לשמחתי. הגורה השניה שנולדה, מתה אחרי שלושה שבועות, עוד לפני שהספקנו למצוא לה שם. א' שמע על זה ובכה. היה לנו עצוב אז, בימים ההם.
פֶּצִ'יפִילִי היה ברור שהטרי-קולורית היא בת, ובגלל הפצ'ים שלה היא קיבלה את שמה פֶּצִ'י. על הכהה הימרנו שזה בן. לחברה שאצלה שהיתי היתה שותפה ערביה שהציעה לי את השם פילי, וטענה שבערבית גבוהה זה חבר. חשבתי שגם באנגלית זה רגש ובלטינית זו אהבה, וכך פילי, שרק חודשיים מאוחר יותר גיליתי שהיא בת, זכתה בשמה. כשמצאתי לי דירה עם שותפות, הן לא הסכימו לכל החבורה הגדולה הזו. אחותי הציעה לקחת את פיצי האמא אליה למושב, ובלי לחשוב יותר מדי מסרתי לה אותה. פיצי נעלמה מיד אל השדות, ושוב לא נראו עקבותיה. הבנות שלה עברו משבר לא קטן עם היעדרותה הפתאומית של אימן המסורה, וגם כשכבר גדלו מאוד מעולם לא הפסיקו לעשות תנועות יניקה עם רגליהן על הבטן שלי.
בינתיים א' ואני חזרנו להיות חברים. הוא עם חופי במוסררה ואני עם פצ'יפילי בדירה משלי בנחלאות. החלטתי לאפשר להן לצאת מהדירה הקטנטונת שהיתה לי, ובמהרה הן למדו לרדת ולעלות דרך גגות בתי נחלאות עד הקומה הרביעית בה גרתי. יום אחד, כשא' הלך למילואים, חופי יצא מהבית ולא חזר. גם על זה כתוב בספר. כאב שלא יתואר. אבל היו לי את פצ'יפילי, החצי-אחיות שלו, להמשיך לדאוג להן, והיעלמותו הפכה בשלב מסוים לעובדה.
פֶּצִ'י וקצת אחר-כך נפרדנו סופית, ואני מצאתי את אוהד, שאהב את הבנות שלי, ובעקבות הלימודים שלי בחיפה עברנו לגור יחד לדירה בתל-אביב. בדיוק באמצע בין ירושלים וחיפה. תמיד אמרו לי שצריך להשאיר חתולים לפחות שבוע סגורים בדירה עד שיתרגלו. אבל הן נורא ביקשו, כי כבר היו רגילות – אבל לירושלים, לא לתל-אביב, אז נתתי להן לצאת, ופילי חזרה ופצ'י לא. תמיד תמהתי איך אפשר לאהוב שני ילדים "באותה מידה" כמו שאמא שלי היתה אומרת. פצ'יפילי גרמו לי להבין איך. פצ'י היתה הילדה ההרפתקנית, המגניבה, החכמה. פילי, למרות שנולדה ראשונה, היתה התינוקת, המתפנקת, החמה. ניסיתי לתלות שלטים ברחובות עם תמונתה. בעיריה אמרו לי שלא נמצאה שום גופה של חתולה בימים הסמוכים להיעדרה. התאבלתי על פצ'י ימים ארוכים.
פילי באפריל היא תהיה בת 8. האחרונה בשושלת. החתולה הכי רגישה שהכרתי. בתקופת הפרידה מאוהד והתאונה, היא רזתה, כמוני, ונראתה שלד ועצמות. היום היא שמנמנה ומחוייכת. כשאני מנגנת בגיטרה היא בורחת החוצה. כשאחרים מנגנים היא דווקא נשארת. היא באה להתכרבל רק אצל מי שעושה את עצמו לא מתעניין בה. והיא באה כשקוראים בשמה או מגרדים את הספה. את שפת הפססס היא לא מכירה. במושב למדה לטפס על עצים, לברוח מכלבים ולהתעמת עם חתולים שרוצים להכנס לנו הביתה. היא עברה בסך הכל יותר מעשר דירות, כולל בייביסיטרים למיניהם בתקופות שטיילתי, כולל ההורים שלי בתקופת הפרידה ושוב בתקופת התאונה, כולל כמה וכמה דירות בירושלים ותל-אביב שגרתי בהן. שורדת אחת.
היום שוב ביקרתי אותה. אחרי סיבוב בחוץ, ביום היפה שהיה, חזרה להתכרבל לידי, מבינה כבר שלא שכחתי אותה, רק קצת פחות נוכחת בימים אלה. היא עלתה לי על הבטן ולחצה עד שאמרתי די, וחזרה לגרגר לצידי. סיפרתי לה שהיא מככבת אצלי בבלוג, ולמרות זוית החיוך המרוצה שאני משוכנעת שראיתי אצלה בפנים, היא רק אמרה, לפני שהלכתי, בעגה פולנית: מיאו-תראי-כמה-אני-אוהבת-אותך-ונאמנה-לך-למרות-שאת-משאירה-אותי-כאן-לבד-הגיע-הזמן-שתספרי-את-הסיפור-המשפחתי-שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
