במושב שאני גרה בו יש רחוב אחד שמתמשך לאורך 50 משקים בערך, בצורת ר'. חלק נכבד מהרחוב מתחלק עם שכונה של העיר הסמוכה. צד ימין שייך למושב וצד שמאל לשכונה. או יותר נכון - הצ'כונה. בעלי הבית הבהירו לי כבר מזמן כמה זו צ'כונה לא נעימה, של צ'חצ'חים, ואיך הם, המסכנים, היו צריכים ללמוד באותו בית הספר עם ילדי הצ'כונה מהצד השני של הרחוב. אינטגרציה, פחחחח, מלמלו מתחת לשפמים בעודם מניעים את הטרקטורון הרועש שלהם.
כבר שנתיים וחצי שאני גרה פה, והיום קלטתי שאני כבר חלק. לא רק מהמושב, אלא גם מהצ'כונה. לפני חצי שנה בערך מצאתי מספרה מקסימה בבית פרטי של מישהו מהצ'כונה. מסתבר שזו מספרה וותיקה שמנהלים אותה אם ושני בניה, חלונותיה שקופים וצופים אל גינה קטנה, מטופחת ומתוקה להפליא. אחרי כמה שיחות התקשקשות עם ניר הספר, שנראה לי אחלה בנאדם, הסתבר שהוא נשוי לזו שהיתה החברה הכי טובה שלי ביסודי. עולם קטן?
אחרי לילה שני בבית, לבד, בלי ההורים, ראיתי שמש וירוק בחוץ, והחלטתי לערוך טיול קטן למספרה שלי. אף פעם לא הלכתי לשם ברגל. אבל מישהו צריך היה לחפוף לי את השיער, ולמה לא ניר בעצם? המצלמה שתמיד איתי נורא ביקשה להצטרף לחגיגת הטיול ואני ניסיתי לחשוב: זו סתם שכונה. צ'כונה, ליתר דיוק. מה כבר יש כאן לצלם?
אז ניסיתי:
היתה שמש והיה לי כיף לשם שינוי. כאב לי הרבה פחות פתאום. חשבתי שבאמת נורא הגיוני לתלות היום כביסה בחוץ. אז ניסיתי עוד אחת:
ניר חפף לי את הראש טוב טוב. הוא כבר יודע הכל על התאונה, ועל הכוויות ("יימח שמם. תבעת אותם כבר?") והוא מבין שאני לא יכולה לחפוף לבד. אמא שלו נזכרה שכבר שמעה פעם על מישהו שיצא מניתוח עם כוויות. "ניר, מי זה היה, זוכר?" ניר לא זכר. ורק היה חייב לספר לי ששמע לאחרונה שגם דנה דבורין גרה במושב שלי. חתיכת אינפורמציה מרגשת...
יצאתי מהמספרה מפונפנת ושמחה והחלטתי לעשות סיבוב דרך המכולת, לקנות חלב. ולמרות יד שמאל התלויה ויד ימין עם שקית החלב, הייתי חייבת לצלם עוד קצת. אז הקלקתי:
פתאום זו בכלל לא נראתה לי צ'כונה רעה ומפחידה כמו שתמיד אומרים עליה תושבי העיר. היא נראתה לי יפה ומזמינה. אפילו השלטים שמודיעים על כלב שנמצא בחצר וינשוך אתכם אם רק תעזו להכנס, אמרו לי: תראי אותנו, אוהבי כלבים שכמונו...
ואז גם הפרחים והאנשים הגיעו...
הייתי כבר ממש קרובה לבית שלי, ונדהמתי לגלות שממש מתחת לאף יש לי חנות פרחים בחצר של בית פרטי. הילד ביקש שאצלם אותו עם הפרחים, ואז הסתכל על התמונה ואמר: "אוף, לא יצאתי טוב. ידעתי שאני לא אצא טוב!" הבטחתי לו שהוא מותק, ככה, עם הפרחים מאחורה, אבל הבנתי גם שהוא בשלב כזה, שהכל הולך עקום. אבא שלו חייך מהגב.
לפני שהגעתי הביתה ניסיתי עוד לתפוס את פעמוני הרוח, שהיו ממש להיט לאורך כל הרחובות שהלכתי בהם:
לא יודעת אם רואים אותם, אבל העץ מאחורה שווה בעיני בתור נכס לחצר!
לאורך כל הטיול למספרה, והחפיפה והפן והטיול חזרה, חשבתי לעצמי איזה כיף לי, שאחרי שאני שנה וחצי כלואה בתוך משרד יום וליל, יש לי פתאום זמן להתבטל בשמש ובצילומי-סתם. וגם חשבתי שנדיר לראות שכונה כזו, שאמנם אין בה את הרוח של ירושלים או המגניבות של תל אביב, אבל היא של פעם, עם המון מרחב נשימה ובריאות, ואיך בלי ששמתי לב היא כבר קצת חלק ממני ואני ממנה, אפילו שאני גרה בצד השני של הרחוב.
חזרתי הביתה מותשת. לא הלכתי כל-כך הרבה כבר המון זמן. שמתי את הכלניות באגרטל עם מים עד הסוף. ידעתי שיהיו מיד לקוחות:
*ותודה לג'ינג' שהציעה לתומה פרוייקט פוסטשמח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
