חודש.
חודש שלם שעבר. חמישה שבועות, אם נדקדק.
בלי מורפיום. כמעט בלי משככי כאבים. שתיים מתוך שלוש הכוויות קיבלו היום אישור לא להיחבש יותר. השלישית תיקח עוד קצת זמן. עוד קצת.
הגוף יודע.
האויר של הגלגל הצהוב המתנפח נח. זה שהפריד בין ישבן למושב. זה שהעלה בת-צחוק על פני אלה שהביאו את השוקולדים והעוגיות.
מה קורה שם בין מתכת לעצם. מדמיינת את שלוחות החיבור. פורעת שרירים ומחשבות. מתיישבת ללמוד. חורשת ת'תחת. מגלה שאני כבר קצת מסוגלת להתרכז. לאט, בשקט, שלא להעיר בשעת לילה אף אחד מהשדים. בודקת מסביב: ישנים, אבל נושמים. צריך להזהר לא לדרוך, לא להוציא לשון. מרחב המגבלות שמתמתח וחוזר מהר להיות עוּבַּר. העשן נכנס לריאות ומשם עובר לכל הגוף. הוא טוב ושקט. הוא מאחה. הוא קשוב לשקט של הכפר ולהמיית הרגשות.
עוד קצת
עוד קצת
המים שוטפים עור לא מתנגד. הפצעים סופגים ונספגים. ההחלמה נראית אפשרית יותר מתמיד. המגבת עוטפת בזהירות, הפוך מקבל מתקרבל באהבה. לילה. היד נשלחת אל הספר שעל השידה ולא מגיעה. חוזרת מובסת. מבקשת יפה מהשניה. עוד לא, מלטפת זו בהבנה ופותחת בעמוד של הסימניה. עוד קצת.
ורק השכל מבקש זמנים, כמויות, עדויות, הבטחות. רגע, לוחשים בו-זמנית הגוף והרגש. סבלנות. לך לישון, כבר מאוחר. תחזור בבוקר לקרוא עוד מאמר או שניים, תסיח את דעתך. תעשה סטטיסטיקה. תחשב מספרים, תתחשב.
והוא לוקח עוד לגימה של מים ונרגע. מפנים בדרכו: עוד קצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
