נכנסתי לזה בלי שהייתי לגמרי מוכנה. חשבתי שיש לי עוד זמן להחלים ולהיות קצת מסכנה. אבל אז הבנתי, שבכל זאת, צריך להגיש את התזה עד סוף יוני ולהספיק להרשם לדוקטורט עם המלצות והכל עד תחילת אוגוסט. לחץ. לחץ שמנצח ידיים שבורות וטוסיקים עם כוויות.
ימי מלחמה את התואר השני גמרתי כבר לפני שנתיים. אבל לפני חצי שנה, באפרוריות התשע-שעות-עבודה-ביום-חמישה-ימים-בשבוע, החלטתי פתאום לעשות שינוי ולחזור לאקדמיה. מסתבר שאחרתי את המועד. כדי להמשיך בדוקטורט צריך לעשות תזה, אותה לא עשיתי, וכדי לעשות תזה מחוץ לתואר יש להתחרות על שני המקומות המוקצים לזה בשנה. והמקומות האלה כבר נתפסו מזמן. כמעט ויתרתי, אבל אז נזכרתי באמרה המפורסמת: אם רוצים מצליחים! (היא בדרך-כלל מכוונת לאחרים, לא אלי, אבל החלטתי לנסות אותה לשם שינוי). יצרתי קשר עם פרופסור שלא הכרתי עד אז, שעוסק בפסיכולוגיה של האינטרנט. אלה היו ימי המלחמה, והשיחה הראשונה שלנו, ביולי, התבצעה כשאני מחלימה מהניתוח השני והוא יושב במקלט. את הסירנות והמתח שמעתי טוב טוב דרך קו הטלפון. החלטנו שכשתגמר המלחמה נפגש. הבנתי שאם הוא מסכים להפגש, זה אומר שיש לי סיכוי.
מצטיינת הגעתי לפגישה אחרי שקראתי קצת חומר עדכני ברכבת, לבושה היטב ומרגישה שהכל מגיע לי. הצלחתי לשלוף איזה נתון מחקרי שהוא לא הכיר וקצת סיפרתי על חוויותי האישיות מאתרי ההיכרויות. אז היה לי חבר, והרגשתי שאני כבר לגמרי מחוץ לכל זה. הגיע הזמן לחקור את התופעה הזו מבחוץ. סיפרתי גם על נטיותי להצטיין (נוט!). אני לא יודעת למה החליטו לתת לי הצטיינות, אבל נפנפתי בזה בכל הכוח מולו. הוא הסכים לקבל אותי להנחייה, למרות הכל. אז גם גיליתי שבחרתי לי מנחה מהמשובחים – שמו הולך לפניו בכל העולם, הוא ראש וועדת הדוקטורט, ופוליטיקאי מוכשר ברחבי האקדמיה. הוא סלל לי את הדרך הלא-רשמית בחן.
מרגע זה התחיל מירוץ מטורף של עבודה ולימודים. הבוסים שלי לא ידעו מזה. את יום החופש בשבוע, שהרשו לי לקחת בשביל פיזיותרפיה, הקדשתי ברובו לקריאת כל מה שיצא בשנים האחרונות בתחום. גם שישבת הלכו לי ככה. בימים של העבודה, החלטתי, אני לא אלמד.
חודש לפני הניתוח האחרון הגשתי את ההצעה. הייתי גאה באמת. לא שמעתי על אף אחד שסיים להגיש הצעה תוך חודשיים. הסוד היה, כמובן, המנחה, שישב לי על העורק הראשי וניג'ס. אני, רק עם ניג'וסים מסתדרת. אחרת אני נרדמת על המשמר.
ההצעה התקבלה בלי תיקונים עוד לפני שנכנסתי להתנתח ולהיכוות. שתי הפרופסוריות הבודקות החזירו עם המילה "מצויין". הייתי לגמרי מאושרת, כמו ההצעה. אבל המנחה הרגיע אותי: יופי טלי, אבל, באמת, תרגיעי, זו רק ההתחלה...
והוא צדק, נו. הוא כזה צודק מעצבן!
שופטות עכשיו הגיע שלב המחקר עצמו. לצורך העניין שידך לי המנחה שלוש שופטות, שאמורות לתת ציונים לטקסטים שאספק להן. הן שלושתן מונחות שלו, כך שכשיגיע הזמן גם אני אשפוט להן. ככה זה שם, בברנג'ה של המנחה. כולם עוזרים לכולם, כולם עובדים באותה השיטה. המחקרים חייבים להיות כמותניים (כלומר, לא ראיונות עומק וזה, אלא מדדים עם ציונים שאפשר לעשות עליהם סטטיסטיקה) וכדי לציינן טקסטים, יש להשתמש בכמה שופטים, על-מנת ליצור אובייקטיביות.
לפני שבוע הסיעו אותי ההורים לצפון, שם כבר אין מלחמה והכל ירוק ופורח, כדי לפגוש את השופטות שלי. היינו צריכות לוודא שכולנו מסכימות על שיטת הציינון, כדי שלא יהיו פאשלות של מהימנות. אם הם מצייננות שונה מדי זו מזו, זה אומר שכלי המחקר לא טוב וצריך להתחיל מהתחלה. אחרי נסיעה מתישה עם שני הורים ותחת כואב, לא נשאר בי הרבה כוח להיות כריזמטית. מה גם שמדובר בשלוש דוקטורנטיות חזקות ועומדות על שלהן. אז לא היה קל, גם באמת כאב לי, אבל נראה היה בסוף שכולן מסכימות עם כולן, גם אם לא איתי. כי מה זה משנה – אני הרי לא שופטת. הן צריכות להסכים בינן לבין עצמן.
אוהב-לא אוהב בסוף הפגישה הרגשתי שכל המחקר הזה קצת נשמט לי מהידיים. שאם הן נותנות ציון גבוה ל"אוהב לצאת לפאבים" רק כי מופיעה שם המילה אוהב, אני בבעיה. ולא של מהימנות אלא של תוקף. אני לא אלאה אתכם בתורת שיטות המחקר. אבל הרגשתי שהאותנטיות של המחקר שלי קצת נפגעת. ומצד שני, אין זמן וצריך לתקתק ובמילא לא בטוח שאני אספיק...
הן קיבלו ממני 30 טקסטים לציינון, לצורך אימון. התסריט הטוב היה שתצא מהימנות גבוהה ביניהן ונוכל להמשיך הלאה למחקר האמיתי שכולל שלוש-מאות (!) טקסטים מאתרי היכרויות. בקופי-פייסט שאני עושה לטקסטים האלה, כבר יש לי מאתיים ארבעים.
אבל אתמול החלטתי שאני כבר מספיק מפוקסת, ואחרי כמה ימים ללא משככי כאבים, כדאי לבדוק אותן. גיליתי מהימנות נמוכה להפליא. כלומר, כשכל אחת ישבה לציינן לבד, הן נתנו ציונים לגמרי שונים!
אז כן. זה אומר הכל מההתחלה. זה אומר שוב לנסוע לצפון, שוב להפגש, שוב להכין 30 טקסטים לאימון, שוב לקוות שהפעם הן יהיו מיושרות. אולי אני אהיה יותר בעניינים הפעם. אולי, למרות המרתון שהייתי בו, הניתוח כן פגע ביכולת שלי לנהל מחקר. אולי אני צריכה להתעקש ש"אוהב לצאת ולבלות" זה קצת שונה מ"אוהב להרגיש את המרחבים הפתוחים של המדבר", למרות שהמילה "אוהב" מופיעה בשניהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
