חשבתי שאוכל להעביר את השעה הקרובה בשקט. בריכוז. אולי אפילו במדיטציה קלה. בדיבור צפוף עם עצמי.
אבל בעל הבית החליט דווקא היום להביא לכאן את ילדיו שיחרשו עם הטרקטורון על החצר שלי ויעשו מלא רעש מכוער.
חופש היום לילדים ולא ידעתי?
רועי (לא יוררריייי!!!) יגיע עוד שעה בדיוק. יחד ניסע לשם. נחנה (5 ש"ח), נעבור את השומר ואני אציג לו את התיק שלי. נרד במדרגות העצומות ונלך ישר ישר עד שנגיע אליה. בדרך כלל היא נחמדה. במילא אין לה יותר מדי בלגן להתעסק איתו. קצת מסמכים קצת תעודות, ויושבים. הטלויזיה שם פתוחה כבר שנתיים על החינוכית. אם יתמזל מזלנו זה יהיה פרפר נחמד.
תמיד אני שם לבד. כמה מרגש שרועי בא איתי הפעם. ולא שיכולתי להגיע לשם היום בכוחות עצמי. נוכל להעביר ת'זמן בקצת עדכונים. הוא יספר לי על החד הורית שהוא יוצא איתה כבר כמעט חודשיים, ואיך אפילו פגש כבר את הבת שלה. אני אשביע אותו שלא ייעלם לי בגללה.
ואז יקראו את השם שלי.
אני אוריד בגדים חמים ואשאר עם גופיה. עם החזיה יקח לי קצת יותר זמן. סביר להניח שמי שיהיה שם כבר מכיר אותי ויודע במה מדובר. הוא יצמיד אותי ללוח הקר ויצא. ביייייפ. עכשיו עוד תנוחה. את יכולה להרים את היד? לא... אוקי, אז נעשה את זה ככה. לא לזוז. לא לנשום. בייייפ. זהו. גמרנו. תחכי בחוץ, שנראה שיצא בסדר.
יצא בסדר זה אומר שיצא ברור. התוכן לא משנה לו, לרנטגנולוג. אבל אצלי זה קריטי: התחבר או לא התחבר? כנראה שאת התשובה אדע רק ביום ראשון. בינתיים צריך להכין את הגוף לשואו של חייו!
נלך לשתות אקטימל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
