אני לא יודעת איך התחלתי לאהוב את עופרה חזה. הייתי קטנה מדי מכדי לזכור. זה בטוח היה הרבה לפני האירוויזיון, אבל גם קצת אחרי שהתחילה לשיר שירי ארץ ישראל, שנעמו לאזניים האשכנזיות שלי. היא היתה מלכת היופי של כל הזמנים בעיני והקול שלה מיסטל אותי. הייתי שמה חצאית מסתובבת ורוקדת ורוקדת עד שנגמר האלבום. והיו לי את כל האלבומים.
בשלב מסויים החלוקה היתה כזו: אחותי אוהבת את תיסלם ושונאת את בנזין, ואני אוהבת את עופרה ושונאת את ירדנה.
אני זוכרת שנסעתי לכמה ימים לסבא שלי, שגר אז בקריית ביאליק ליד אחיו. לא הכרתי את אחיו, אבל ידעתי שהוא בן המשפחה היחיד שנותר לסבא שלי, אחרי שכל המשפחה נספתה בשואה. גם הוא היה "שם", אבל ניצל. סבא סיפר לי פעם שכשבאו הרוסים לשחרר אותו מהמחנה, הוא אכל כל-כך הרבה ומהר מדי, עד שנעשה חולה. לא שאלתי שאלות. ידעתי שהוא מאוד חולה (לא כזה חולי שאכילה מרובה מדי יכולה להסביר), וגם לא ממש רואה. הבאתי איתי את הקסטה שלה, שמתי בטייפ קטן שהביא בן השכנים והתחלתי לרקוד מול שני הקשישים. אני זוכרת שנפלתי ובן השכנים צחקק. אבל המשכתי לרקוד לקול מחיאות הכפיים של סבי ואחיו. בסוף ה"הופעה" חיבק אותי סבא והסביר לי שיאנק יכול לראות רק צלליות, והוא ראה את התנועה שלי, וזה שימח אותו מאוד. הודיתי לעופרה בליבי, שהיתה שם איתי ברגע החסד הקטן הזה.
כמה חודשים אחר-כך הוא נפטר.
אבא שלי תמיד הסכים איתי שעופרה עדיפה על ירדנה. זה ממש מפתיע, בהתחשב בעברו הנח"לאוי ובסובלנות הקטנה מדי שהיתה לו אז כלפי עדות המזרח. אבל הוא הסכים שיש לה קול יפה ושירים יפים ושבכלל היא זמרת מוצלחת ויפה. הקיר שמעל המיטה היה מלא בפוסטרים שלה ואפילו בגלויה עם חתימה, שאין לי מושג איך השגתי.
היתה לי שכנה, בת מאומצת, גדולה ממני בשש שנים, שנראתה לי נורא דומה לה. תמיד אמרתי לה שעופרה היא האמא האמיתית שלה, או דודה שלה או משהו. לא העזתי לחלום שתהיה אמא שלי, אפילו שנורא רציתי.
היו לה המון שירים יפים וקול שבאמת אין שני לו. לא ידעתי עליה כלום מלבד העובדה שגדלה בשכונה קשה ושאני אוהבת אותה והלוואי וגם אני הייתי גדלה בשכונה הזאת ונהיית כמוה.
ואז היא זכתה באירוויזיון והפכה להיות גדולה, ויכולתי להוציא לשון לכל אוהבי ירדנה שתמיד ירדו עלי.
המשכתי להעריץ אותה עוד כמה שנים, אבל גדלתי בינתיים והפסקתי להעריץ זמרים באופן כללי, ורק שמעתי שהיא נורא מצליחה בחו"ל (בזמן שירדנה מעבירה תוכניות בוקר) וזה עשה לי חיוך קטן בלב של "ידעתי!" כשהופיעה בהופעתה האחרונה בפסטיבל היובל של המדינה, התפוצצתי מגאווה וזכרונות האהבה שבו אלי באחת. כשאני חושבת על זה היום, זו ממש היתה שירת הברבור שלה. אח"כ היא גוועה. ולפני שבע שנים בדיוק היא מתה.
אני אוהבת אותך, עופרה. יהיה זכרך ברוך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
