אבא שלי נסע לקחת את הדיסק עם הצילום מיום חמישי וחזר עכשיו. הדיסק מראה את הצילום הבא:
(מה שכבר ביום חמישי לא נראה לי כל-כך טוב)
אבל התוספת של המכתב האירה את עיני ועשתה לי חשק עז לתת נשיקה גדולה לגן מור הזה (ומישהו יודע מה זה תיון???):
מחר האורטופד (השמן הבטוח) יראה את כל זה בבית חולים (הם בדרך-כלל לא מסתכלים על מה שכתוב, אלא רק על מה שמצולם. אני רוצה להאמין שלא מתוך יהירות אלא כדי לא להיות מוטים) ויחליט אם אפשר כבר להתקדם הלאה ולהתחיל להזיז את היד ולנהוג!!!
אגב, אבא שלי, הריאליסט המושבע מוסיף: "מה זה שלבי ריפוי? זה יכול להיות השלב הראשון מתוך אלף..." אחר-כך אנשים לא מבינים למה אני בנאדם פסימי.
אחרי שבוע של חיבוטי סטטיסטיקה ומבחנים מאוד מעוותים שעשיתי לתוצאות של השופטות שלי, הצלחתי סוף סוף לבצע את מבחן המהימנות הנכון: יצא לי 0.742. שזה גבוה. אפילו מאוד גבוה! אז כל ההתבכיינות שלי על הסטטיסטיקה והמחקר היתה סתם. רגע של משבר. ועכשיו קצת לא נעים לי שסיבכתי את קוראי הבלוג בזוטות. אבל היות ואתם בעל כורחכם כבר עמוק בעניינים, אני מרשה לעצמי לחגוג את המאורע אתכם ולתת את יריית הפתיחה של המחקר שלי! 300 כרטיסים מאתרי היכרויות - היכונו להיחקר!
ועם כל הבשורות המשמחות, אתמול היה לי דייט מאכזב במיוחד, אחרי שבוע של שיחות מסנג'ר עמוקות, מעניינות ומרגשות. כנראה אני ממש דפוקה, אבל מהרגע הראשון - זה פשוט לא היה זה!
די, די לבליינד דייטים! מישהו מוכן לחנוך אותי בשעת גמילה מהדבר הזה?
וגם: למה לכולם יוצאים קוי הפרדה יפים ורק אצלי הם משמימים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
