בנג'מין פרנקלין הציע שלדגים ולאורחים יש משהו משותף: שניהם מתחילים להסריח אחרי שלושה ימים.
כך מסכמים כותבי מאמר שקראתי את תוצאות המחקר שלהם, שהוא די מהפכני בחשיבה שלו, והעלה בי כמה רעיונות חשובים על מפגשים וירטואליים שהופכים ממשיים (זוכרים ת'פאפ?...)
חודש וחצי אחרי התאונה, בעודי יושבת חסרת מעש ופצועה אצל ההורים שלי, התחלתי להכנס לג'יידייט, בהמלצת חברה שהתחתנה עם מושא אהבתה שפגשה שם. זה נשמע מבטיח. ליקקתי אז את פצעי הפרידה מאוהד, שכאבו עוד יותר מפצעי התאונה, וחשבתי שכך איוושע. גיליתי שיכולת ההבעה שלי בכתיבה מאוד עוזרת לי, ושהנסיון שלי עם אנשים מאפשר לי לאבחן יפה את הטקסטים שאחרים כותבים. לא שמתי תמונה, כי פחדתי שאוהד יראה בטעות. לא שחשבתי שהוא גולש בכאלה מקומות – הרי כבר היתה לו חברה חדשה שרק חיכתה שאפנה את מקומי, אבל היה לו חבר טוב שעבד במחלקה הגראפית של ג'יי דייט וממש לא התחשק לי שיזהו אותי שם.
במשך חודשים ארוכים התאהבתי במושאים וירטואליים, שנראו לי מתאימים לי בול. אפילו אחרי פגישה או שתיים הרשיתי לעצמי להשאר אופטימית ונרגשת. היו גם כאלה שהתאהבו בי. זכיתי למכתבי אהבה והצהרות מרגשות אחרי יומיים של היכרות. נהייתי מכורה לדבר. בשניה שאחד אכזב או שאני איבדתי עניין, רצתי למחשב למצוא עוד חמישה אחרים. הציפיות והאכזבות נהיו מנת חלקי. הזמן הממוצע לדייט היה שבוע. בדרך כלל אחרי שבוע היה קורה משהו – גיליתי שהוא יוצא עם עוד בנות במקביל, גיליתי שהוא לא יודע לנשק, הוא גילה שאני בעצם לא כזו מתאימה, אני נלחצתי, הוא התגלה כלא מספיק מאתגר...
היו גם מערכות יחסים של חודשיים. והאחרון היה חצי שנה. אבל על אף אחד מהם אי אפשר להגיד שהיה רציני או עם פוטנציאל אמיתי.
מאז החבר האחרון, שנגמר ממש במקביל לבשורה על הניתוח בינואר, נחלשתי. איבדתי התלהבות, איבדתי יכולת שיפוט ולמרות ההצהרה שלי לגבי יכולת הסינון הגבוהה שלי, מצאתי את עצמי פתאום בדייטים הזויים ומאכזבים במיוחד.
הדייט האחרון שבר את הקש. דיברנו שבוע במסנג'ר. שיחות ארוכות, של שעות. שלחנו תמונות אחד לשניה. הוא נראה חביב. לא יפיוף אבל חמוד. גם אני, כנראה, נראיתי לו. שוחחנו הרבה וארוך. הצטייר לי בחור מקסים. רגיש. חכם. שיודע לדבר על דברים. וכן, גם סקסי. הזהרתי אותו שאני עייפה מדייטים, שאני מתחילה לחשוד שההתנהלות הזו לא ממש מתאימה לי. סיפרתי לו על מחקרים שמצביעים שוב ושוב על הפער הבלתי נסבל בין הוירטואלי למציאותי. הוא הקשיב אבל לא הפנים.
התרגשנו מאוד לפני הפגישה. ואז הוא הגיע. וכבר כשיצא מהאוטו ידעתי שזה לא זה. הוא פשוט לא נראה לי. ואז גם כל הפגישה ליעלעה. כל פרט שהוסיף וסיפר על עצמו דחה אותי עוד. המאמר, שיצא ממש בימים אלה ב journal of personality and social psychology, מצליח לראשונה להסביר לי מה קורה לי בשנות הרווקות האחרונות שלי. הם טוענים שם שככל שיש לנו יותר אינפורמציה על הבנאדם השני, כך יורדת חיבתנו אליו. מפתיע משהו. במשך המון עשורים האמונה הרווחת בקרב הפסיכולוגים, שנתמכה ע"י הרבה מחקרים, היתה שאנחנו אוהבים את מה שמוכר לנו. שאם יציגו בפנינו פנים של מישהו פעם אחר פעם, נחבב אותו יותר מאשר פנים חדשות. עניין של הרגל. הפירצה שהתגלתה במחקר הנוכחי אומרת שנכון, המוכר הוא גם האהוב. אבל רק כל עוד אין תוספות וחידושים של ידע עליו.
הנה גרף שמתאר חלק מהתוצאות שלהם:
פעם ישבתי עם אחותי בבית קפה. זה היה בקנזס, כשהיא עוד גרה שם. הייתי מיואשת. הזכרתי לה איך היא תמיד סובבה את ראשי הבנים, ואיך גם, בסופו של דבר, בייתה את החתיך-המוכשר-העשיר שהוא כיום בעלה, אחרי רומנים אינספור שהיו לו. "אבל איך? איך עשית את זה?" שאלתי ברוב ייאוש. זה היה לפני שנה והייתי אז בשפל חיי. התשובה שלה היתה פשוטה: "אל תספרי הרבה על עצמך. אל תיחשפי. תשארי מסתורית. וכשאת מקשיבה לו – אל תעשי את זה עם מלוא תשומת הלב. תני לו להתאמץ לקבל את ההקשבה שלך". זה היה שעור מאלף. אצלה, הבנתי, אצל אחותי הנרקיסיסטית, כל זה לגמרי טבעי. היא תמיד היתה הדמות שכולנו רדפנו אחריה, וההרגשה תמיד היתה שאנחנו לא יודעים עליה מספיק. שיש שם מעמקים שעוד שווה להכיר. אני, במארג המשפחתי הסבוך, הייתי הרודפת הראשית. לתרגל מסתוריות וקשב רק בחצי אוזן נראה היה לי משימה בלתי אפשרית. אבל אחרי עוד דייט כושל, כשחזרתי לארץ, החלטתי ליישם. וזה הצליח. לפחות לכמה חודשים הראשונים.
אין לי כאן תובנות. העמימות הזו במערכות יחסים היא מלכוד לא פשוט. מצד אחד, אני לא יכולה לחלוק על תוצאות המחקר. קראתי טוב טוב איך הם עשו את זה. ולמרות שהם מודים שרוב האוכלוסיה חושבת בדיוק הפוך, המחקר שלהם מראה באופן מובהק את התהליך הבא: ככל שיש יותר מידע מתגלים פערים גדולים יותר בין שני האנשים. היעדר העמימות יחד עם הפערים האלה שהתגלו מורידים את החיבה באופן משמעותי. כך גם הם מסבירים את היחלשות האהבה וההתרגשות ככל שחולף הזמן של הביחד. לא רבים הם הזוגות שעדיין ממשיכים להתפעם זה מזה, גם אחרי חודשים ושנים ביחד. מצד שני, אם נשאר בעמימות, איך נוכל באמת לגעת לעומק, להכיר, להרגיש, להיות אנחנו?
עלמק כתבה על הבלוגיה, ועל הסכנות הטמונות במפגשים מחוץ לוירטואלי. זה התחבר לי. אנחנו כאן מסננים היטב את מה שאנחנו כותבים, ויוצרים אשליה של מוכר ואהוב. בפגישות במציאות, כשאנחנו מגלים עוד ועוד פרטים לגבי הבלוגר/ית, אנחנו נאלצים לעמוד אל מול המכלול, בלי הדמיון שלנו שהשלים – תמיד לטובה – את פערי המידע.
אז מתי נפגשים?...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
