אולי הוא יגיע היום, לעוד נסיון. כבר היו כמה. בכולם הסכמתי לשתף פעולה ובכולם נרתעתי בסופו של דבר.
מישהי סיפרה לי אתמול, תוך כדי נסיונות לארגן לחברה המשותפת מסיבת רווקות ראויה, איך הכירה את החבר הנוכחי שלה, אהבת חייה. היא לא חשבה עליו בכלל. לא רצתה אותו. אבל הוא המשיך לנסות עוד ועוד – חודשים – עד שבסוף התאהבה בו. איזה מזל שהתעקש, היא מספרת לי, בזמן שהם פורקים יחד את הארגזים של הדירה החדשה שעברו לגור בה יחד לפני שבוע.
גם א' התעקש בזמנו. שמונה חודשים הוא סבל בשקט אהבה נכזבת, בזמן שהיינו שותפים בירושלים, בלי לספר לי. אני בינתיים יצאתי עם גברים אחרים, התאהבתי, התאכזבתי. כולי בת 20. ויום אחד, אחרי שמונה חודשי שותפות, אמרה לי חברה שלי שהוא מקסים, וחשבתי אולי לשדך ביניהם ופתאום הבנתי: בעצם אני רוצה אותו. היינו צריכים להחליט לאן זזים – לחדר שלי או שלו, עד שהחדר שלי הפך לשלנו ושלו הפך לסלון החדש. ארבע שנים היינו ביחד. בשנה האחרונה זה חדר אלי: אוהבת אותו – כן. הוא החבר הכי טוב שיהיה לי בחיים – כן. אבל לא נמשכת אליו. נפרדתי ממנו. והוא נפגע. והלך לכתוב עלי ספר.
לפני שלושה שבועות נכנס לחיי א'2. יש לו את אותו הריח. הוא מקסים. ויכול להיות החבר הכי טוב שלי. ועם פוטנציאל להיות בן-זוג מקסים ומתחשב, ואבא מעולה. יש לו כל מה שאני צריכה, והוא מאוהב בי. וכשהוא מנסה ללטף לי את היד אני נרתעת והולכת. אבל הוא ממשיך. פעם טיול, פעם סרט, פעם מסעדה. גם היום ביקש לבוא.
בכל פעם מחדש אני אומרת שאני כבר לא בת 20, גם לא 25. ואיך זה שאני מוצאת את עצמי נמשכת שוב ושוב דווקא לאלה שהם לא מקסימים ולא רוצים מחוייבות ולא בטוחים שרוצים אותי. למה המגע שלהם על היד שלי לא מרתיע אותי. ומה בא קודם בסיפורי האלפים – זה שהם מתאהבים בי, ואז אני לא רוצה, או שאולי דווקא זה שאני לא רוצה גורם להם להתאהב בי.
כולנו דפוקים, בחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
