יום יפה היום, ואני הלומת שיכר עוד מאתמול. יציאה תל-אביבית מהודרת ראשונה מאז הניתוח. מכנסונים קצרים, מגפיים, איפור של דיווה ושני חברים טובים. שיו! היה כיףףףףף!
הוצאתי את הלפטופ (זה ששימש אותי כה הרבה אחרי הניתוח וכבר יותר מחודש מעלה אבק) לחצר, לפינת הזולה החדשה שלי. ובזמן שהציפורים שרות (יונת, הלוואי והיית כאן כדי להגיד לי מי שרה מה!) ותפוזי החושחש מאיימים ליפול לי על הראש והשמש מבקרת כל פעם על אות אחרת במקלדת, החלטתי להמליט עוד פוסט (יצא להמליט. פילי עברה כאן עכשיו, והזכירה לי שככה אומרים את זה בחתולית).
השבוע התחיל במסע לאוניברסיטה, שמטרתו היתה להכנס ללחץ. טוב. נכנסתי ללחץ. עד סוף מאי להגיש תזה מוכנה ומשופשפת. עד סוף יולי להגיש קדם הצעה לדוקטורט. כנראה אתרי ההכרויות ייזנחו לטובת חקר הבלוגיה. מעניין מה אתם תחשבו על זה. אם למישהו יש רעיונות מה הייתם רוצים לחקור כאן, רק תגידו! בדרך חזרה נסעתי דרך עוספיא ודלייאת-אל-כרמל וקניתי את הכרית לרהיט הקש שעליה אני יושבת כרגע. תענוג. וגם הירוק ירוק הבריא הזה מעורבב בצהוב ואדום עשה לי נעים במיוחד. הרגשתי שהעיקוף ההיסטרי היה לגמרי שווה.
ביום שני היה כבר קצת פחות שווה. נסעתי לפגישה שזימנתי עם המפוצל (שהוא גם הבוס שלי). חודשיים לא דרכה רגלי במגדלים האימתניים האלה, והנה, מצאתי את עצמי שוב שם. לקח לי חצי שניה יותר מדי להזכר על איזו קומה ללחוץ במעלית. ונאלצתי להזכר באחת בלחץ המגעיל באזניים מהעליה המטאורית לקומה ה- 41. שיט. גם את העובדה שאין כאן אויר אמיתי כבר שכחתי!
המפוצל לא חיכה לי. הוא היה בפגישות אחרות, למרות שקבענו שעה. אז התחלתי לעשות סבב ולהגיד שלום לכל האנשים שעבדתי איתם שנה ומשהו. מתי את חוזרת? מתי את חוזרת? לפחות הפעם יכולתי לענות בשלווה - לא יודעת. בשביל זה באתי לדבר עם המפוצל.
חצי שעה אחרי השעה שקבענו נכנסתי לו למשרד. כשעזבתי לפני חודשיים הוא עוד ישב עם כולם באופן-ספייס הדוחה והצפוף. אפילו לא ליד חלון. צנוע כזה, אחד מהעם, למרות שניהל 20 אנשים. אבל בינתיים קידמו אותו לסמנכ"ל והוא יושב במשרד משלו בגבו לנוף שפונה לזריחה ולגבעתיים (רק חמישה מנהלים יושבים במשרד משלהם. כל השאר מצטופפים בחוסר חן באופן-ספייסים).
רגע. עצירה. קצת רקע. כי גם אם זה מאריך, זה נורא חשוב להמשך.
הגעתי לחברה הזו במחשבה על כך שאני צריכה מנוחה של שנה-שנתיים מלטפל וכדי שיהיה לי קצת כסף. ת' היתה אז סמנכ"לית בחברה (חדר משלה, גב לנוף וזה וזה) וחשבתי שאלה התנאים של כולם שם. במשך שנתיים היה לה רומן עם המפוצל - נשוי ואב לילד. גם היא היתה נשואה, אז היא הלכה והתגרשה מבעלה. אחרי הצעד הזה היה ברור שגם הוא יעשה צעד דומה, אבל הוא לא היה מסוגל. היא היתה מספרת לי בדמעות על הפגישות שלהם, על הזיונים, על הבכי ההדדי, על הפסיכולוגית שלו, מה לא. אני הייתי החברה הכי קשוחה. הייתי מסבירה לה כמה הוא דפוק ואיך הוא משתמש בה כפילגש ואיך אחרי שנתיים מה שבאמת גורם להם הנאה זה הסוד ואיך, לעזאזל, היא מסוגלת להיות עם גבר שבוגד באשתו ובבן שלו. שנאתי אותו בשבילה עד מאוד. ואז היא נפרדה ממנו. וגם היא כבר שנאה אותו מאוד. כשהמליצה עלי בעבודה, הוא ניהל מחלקה אחרת בחברה ולא עניין אותי. רק כשראיתי אותו בפינת הקפה קיבלתי גועל והתחשק לי להקיא.
אבל שבוע אחרי שהגעתי נעשה שינוי הסטרי בחברה, שת' לא ידעה עליו, ופתאום המפוצל הבוגד הבכיין נהיה הבוס שלי. הוא ניסה, בהתפתלויות שונות, להבין כמה אני יודעת עליהם, אבל אני שיחקתי אותה ולא חשפתי כלום. הוא כמובן ידע עלי, ועל התאונה והכל. ת' היתה מספרת לו על הכל. וכשהוא היה פולט מן "ת' סיפרה לי ש..." הייתי מאפשרת לו מיד לתקן את עצמו ולהמשיך להאמין שהסוד שלו לא ידוע לי. יש לי עוד הרבה מה לכתוב עליו ועליה ועליהם ועלי בתוך כל זה. אבל בא לי להגיע כבר לסוף, אז בפעם אחרת.
התיישבתי מולו. בירכתי אותו על התינוקת החדשה (מכל הלב בירכתי. בתקווה שהוא יהיה לה אבא יותר טוב מאיך שהיה לאחיה הגדול) ואחרי שתי מילים התחלתי לבכות. ברור. תמיד ככה מול בוסים גברים. ועוד מפוצלים. לא פעם ראשונה. צחקתי עליו שלא התכונן מספיק טוב לפגישה איתי ואין לו טישו בחדר. הוא הלך להביא לי. הודעתי שאני לא רוצה לחזור, ושאני מבקשת מכתב פיטורים. הוא היה בהלם. היה בטוח שבאתי לבקש העלאה. זה סופי? קיווה עדיין להמשיך ולנהל איתי משא ומתן. כן. סופי. בלי גלגלי הצלה? בלי. תירצתי את זה בטראומה שעברה עלי בניתוח האחרון, ובעובדה שכל זה לא בשבילי. שאני צריכה לחזור למי שאני באמת, אחרת לא אתחבר. לא פיסית ולא נפשית. הדגשתי את הנפשית. גרמתי לו להבין שאני במעין דכאון. מלמלתי שאולי אפילו אעשה דוקטורט... הוא התעצבן נורא ולמרות הדמעות כעס עלי. יש להם מחסור בכוח אדם כרגע, הם בנו עלי, הם הכשירו אותי, אני אמורה להודיע 3 חודשים מראש ומה פתאום מכתב פיטורים, מה? הסברתי שאני חלשה, מופחתת אנרגיות, שלא כדאי לו שאני אבוא לעבוד, אבל זה מה שיקרה אם לא אקבל מכתב פיטורים. אני חייבת את דמי האבטלה, הסברתי. אבל גם ת' קיבלה, בלי שפיטרו אותה! פלט. ת', הסברתי בדמעות שקטות, לא מתרגשת מהפליטה הזו שלו, נסעה לדרום אמריקה לארבעה חודשים ואז חזרה וקיבלה. לי אין כסף לדרום אמריקה.
עזבתי אותו נסער ורצתי לשירותים כדי לשטוף את העיניים האדומות. אין מה לעשות, אמרתי לג'ינג'ית שנתקלה בי שם, תמיד אני בוכה מול בוסים גברים. אבל את נראית טוב! אמרה. רואים שנחת. רואים שמשהו טוב קורה לך. מתי את חוזרת? ובלחש: את חוזרת בכלל? רציתי לצעוק שלא! לא! לא חוזרת! אבל רק משכתי כתפיים ואמרתי שזה תלוי במפוצל.
כשיצאתי משם לא הפסקתי לפהק. ככה זה כשנושמים אויר של מטוס בתוך מגדל מנוכר.
המפוצל רגיל לדחוק אנשים אחרים לפינה. הפעם הוא מצא את עצמו דחוק שם. התחשק לי להגיד לו שאם לא ידאג לי למכתב פיטורים, אני אספר לכל העובדים שלו, שחושבים שהוא גבר מהמם עם אישה חמודה וילדים, את האמת. ברור שזו סתם מחשבה זדונית. בחיים לא הייתי עושה לו את זה. החיים שלו הם לא ענייני. אבל אני באמת זקוקה למכתב פיטורים הזה, כדי לסיים בנחת את לחצי האקדמיה, בלי לעבוד. החלטתי גם, שאם אני אקבל דמי אבטלה אלך להתנדב כמטפלת איפשהו. זה יעשה לי טוב ויצבור לי עוד קצת נסיון. רווח נקי לכולם. ובכל זאת, הנה אני מספרת לכם על מעלליו במקום לעובדים שלו.
מחכה עכשיו לתשובה ממנו. הוא אמר שייקח כמה ימים להתייעץ עם מי שצריך. זו חברה מגעילה. בעיקר מגעילים אלה שמנהלים אותה. יש סיכוי טוב שיתקעו לי מקלות בגלגלים איכשהו. שיכריחו אותי לבוא לעבוד. אני אזדקק אז לפתרון יצירתי אחר. בינתיים נעים לי פה בחצי-שמש-חצי-צל, עם השתילים היפים ששתלתי, הערסל, הציוצים והאויר הנקי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
