בכל שנה, כשמגיע פסח ומצווה עלינו לספר את סיפור יציאת מצרים, עולים למול עיני החולות הזהובים והים הכחול-טורקיז של סיני. לא כי דווקא בחופשת פסח הייתי נוסעת לשם, אלא כי אז נפתחה בליבי רשמית עונת ההימשכות אחר הדרום. עונה שהסתיימה רק בשבוע שאחרי חגי תשרי – אז התחילו הלימודים האקדמיים. עכשיו פסח עוד מעט, ואני מרגישה את הפרפורים בבטן מתחילים לפעול את פעולתם. הם לא מצליחים לעבור את ההתניה החדשה: סיני סגורה!
את סיני גיליתי קצת אחרי יומולדת 18 שלי וקצת לפני הגיוס לצה"ל. הייתי אז עדיין כתבת צעירה ב"ראש 1" וכותרת בעיתון יומי על ישראלי שטבע שם, בבלו-הול, משכה את עיני. כמו תחקירנית טובה הלכתי לעשות קורס צלילה, תוך כדי ראיונות עם מנהל ביה"ס "דוגית" (שנפטר בינתיים מסרטן), ואז החלטתי לנסוע למקום הפשע. לקחתי איתי חברה טובה, ובלי לדעת הרבה על המקום נסענו לדהב. זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי למקום הזה, מאז שהפך להיות בבעלות המצרים, ואני לא אשכח לעולם את החוויות הראשוניות המרגשות של מעבר הגבול, של הורדת השעון מהיד, של הבדואים והמכוניות המצ'וקמקות שלהם, של החופים היפהפיים, של העליה המפרכת להר הגבוה והזריחה המפעימה ממנו. פגשנו שם אנשים מכל העולם, ובמיוחד התחברנו עם גרמני אחד, מדריך צלילה, שסיפר לי על החיפושים אחר גופת הישראלי שמצא את מותו באחד המקומות הכי יפים בעולם שיש מתחת למים.
ואז התגייסתי. וחודשיים אחרי השחרור נסעתי לשם שוב, הפעם לטראבין, שהיתה כולה רק חול וחול עם קצת חושות וכמה מסעדות. נסעתי לבד, כי זכרתי שבדהב פגשנו בחורה ישראלית שטיילה לבד וזה נראה לי מגניב. אני זוכרת שהיה לי קשה להירדם בלילה, והדבר היחיד שעזר לי היה מוסיקה קלאסית מהווקמן, שערסלה אותי, הרגיעה את פחדיי, והרדימה אותי. בבוקר זה כבר היה קל. פיפי ראשון במים הקרירים, ספר, כמה פגישות מהנות עם אנשים, אוכל משובח והרבה ים.
אחרי טבילת הלבד הראשונה, כבר נסעתי לשם המון. לפחות פעמיים בשנה. לרוב בגפי, לפעמים עם חברה או שתיים. טראבין שנהייתה בנויה מדי הוחלפה בביר-סוויר, שהיתה אז חוף ארוך ולבן עם כמה חושות בודדות מפוזרות וילדים הִיפִּים מתרוצצים ברגליים יחפות. בכל פעם שהייתי מגיעה הייתי תמהה מחדש כמה קל וזול וקרוב זה להגיע לגן העדן. בכל פעם מחדש היה לי קשה לעזוב.
בסיני הבנתי לראשונה שאני מתגעגעת לא' ורוצה להיות איתו. בסיני הכתה בי ההבנה, כמה שנים אחר-כך, שאני לא נמשכת אליו. בסיני גיליתי את הלבד שלי. בסיני גיליתי שהוא לא כזה מפחיד. בסיני השחזתי את היכולות החברתיות שלי מול אנשים חדשים, ושם גם השחזתי את כישורי בשש-בש. בסיני עישנתי לראשונה גראס. ואחר-כך סיגריה. בסיני לא התביישתי להסתובב כל היום עם בגד-ים. שם גיליתי שאף אחד לא מסתכל עלי ושופט אותי כמו שאני את עצמי. ובעצם, כולם די עסוקים בעצמם ובאיך שהם נראים. למדתי שם להסתכל על אנשים בשקט. כשהגיע לשם מישהו עם גיטרה גיליתי שכיף לי לנגן, גם אם אנשים אחרים שומעים ושרים איתי. שם גם התחלתי לצייר, עם פנדה.
כשאוהד נהיה חבר שלי, סיני השתנתה לי. פתאום לא הייתי שם לבד, אלא בתוך חבורה. מצאתי גם בזה את הרוגע. הזמן עף שם. למדתי איך לשחק וויסט עם החבר'ה ואיך זה כשמזמינים אוכל בחבורה גדולה. ועם חוויית החבר'ה הזו התחילו להגיע גם המוני העם לסיני. חמש החושות בחוף שאהבתי בביר-סוויר הפכו לחמישים על בטון והתחלתי להרגיש שלא בנוח עם הילדים המצווחים וההורים המצווחים יותר. סיני השתנתה לי, אבל הייתי עם אוהד וזה היה טוב. בצהריים היינו פורשים מהחבורה והולכים לעשות אהבה בחושה. אלה היו רגעי סקס משובחים במיוחד, שאחריהם היינו נרדמים בחום הגדול מסופקים ונינוחים.
בפעמים הבאות ניסינו למצוא חופים קצת פחות המוניים. כך מצאנו את החוף של עאלה, שהפך לזמן מה לחוף "שלנו". בפעם האחרונה שלנו ביחד נסענו לשבועיים, שכללו שבוע של צלילות מרהיבות באזור דהב והבלו-הול ומפגש עם החבר'ה אצל עאלה. בפעם הבאה כבר שוב הייתי שם לבד. עאלה ידע על הפרידה, וזה כאב לי כי הבנתי שאוהד היה שם גם הוא. עאלה לא סיפר לי שאוהד לא היה שם לבד. הוא רק הנהן בצער וסידר לי המון ג'וינטים. אני זוכרת שקראתי אז את "והיום איננו כלה" של אייזמטוב ופגשתי זוג בנות יפהפיות שאימצו אותי אליהן. רק אחרי יומיים ביחד קלטתי שהן לסביות. כמה רציתי להיות כמותן, כשבמשך שעה ארוכה בחרו זו לזו צמידים ושרשראות אצל הבדואית לבושת השחורים שמכרה את מרכולתה. יחד ניגנו בגיטרה ואני הצלחתי, לכמה ימים, להרפות את הכיווצים של כאב הפרידה.
זמן קצר אחר-כך עברתי תאונה, בה התרסקה לי הכתף ובסיני היו פיגועים שהבריחו את כל הישראלים שממילא לא התאימו לשם. חזרתי עוד פעם אחת, לחוף קטן ולא מוכר, עם בחור שיצאתי איתו כמה חודשים, שסחב עבורי את התיק. חודשיים לאחר מכן כבר פינו את שטחי עזה, נפרץ הגבול והאזהרות שלא לנסוע לשם הפכו למאיימות ממש. יותר לא עברתי את גבול טאבה.
אין עוד מקום בעולם שישווה לחופים היפהפיים ולחופש האמיתי שחוויתי שם. כשניסינו, אוהד ואני, לתת הגדרה לסוג הזה של החופש החלטנו שחדר ממוזג במלון עם בריכה וארוחות מסודרות זה "נופש", טיול במזרח או בדרום אמריקה נקרא "טיול". ורק על מקום כמו סיני אפשר באמת להגיד "חופש". זמן שבו אין גירויים חיצוניים מלאכותיים מלבד אנשים וים וחוף ואוכל פשוט ואנחנו-אמיתיים עד כמה שאפשר.
לפעמים אני עוד חוטאת לחשוב שכל זה יכול לחזור. היה לי לא מזמן חלום, שבו עמדתי בתור בגבול טאבה, עם בגד ים לעורי, מגבת ודרכון. לא עברתי את הגבול בחלום, אבל אני זוכרת את ההתרגשות הגדולה והשמחה על כך ששוב אפשר לחזור לשם כמו בשנים הראשונות ההן. לעשות שוב את המעבר החד-פעמי בכל פעם מחדש מן העבדות לחירות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
