מנסה להקפיא את הרגע שלפני. היו הרבה כאלה, ותמיד אחר-כך הצטערתי שסתם התלהבתי כל-כך והלהבתי את כל מי שסביבי. אבל עכשיו התוצאה פחות חשובה. חשובה השמחה הזו שחזרה אלי בבת-אחת, עוד לפני שהוא הופיע. שמחה של בריאות, של חיוניות, של אביב ואפילו, הס מלהזכיר, של אהבה עצמית. זו רק אני עם עצמי. אם מישהו אחר יצליח להשתלב בתוך השמחה הזו, אני מנסה להזכיר לעצמי, זה יהיה הרווח הנקי שלו.
נכון?
לוחשת לעצמי: "את שווה". לפעמים הלחישה נשמעת. אמא שלי כל החיים רק העירה לי על איך אני נראית ועל החצ'קונים שלי ועל איך השמנתי. נולדתי שלוש וחצי שנים אחרי בת כחולת עיניים, יפהפייה וטובה. טפוחמסה. שלא תשמע, חס וחלילה. ממנה ניסו להסתיר כמה היא יפה וממני כמה אני מכוערת. במקום החיצוניות טיפחו את הילדה הטובה שבה ואת הרעה שבי. היום היא כבר יודעת שהיא יפה ולא כזו טובה. ואני נאבקת. מסתכלת על התמונות שלי מאז, משווה לילדות האחרות שנחשבו הכי שוות, וחושבת "נראיתי יותר טוב מרובן. בטוח שהייתי יותר חכמה ועמוקה מהן..."
"את היית חמודה" אומרת אמא. "מתוקה ובכיינית". אחותי ואני, בתמורה, לא מפסיקות להגיד לילדות שלה כמה הן יפות ומאממות והכי הכי. שלפחות הן לא יצטרכו להיאבק על זהותן בעולם. נעמה עוד לא הפנימה. היא חושבת שהיא יפה כי יש לה מלא שמלות. אני מנסה לטפטף לה שהיופי שלה הוא פנימי. אבל מילא. העיקר שהיא לא ממצמצת כשהיא מעידה על עצמה שהיא יפה.
זה לא פוסט על יופי. בטח שלא חיצוני. זה פוסט על להיות שווה. בעיקר בעיני עצמי. ואחר-כך גם שווה בעיני זה שאני חושקת בו. עוד 10 וחצי שעות למפגש. אני מוצאת עצמי פתאום מתעוררת מוקדם, הולכת במרץ לשחות. את שווה, את שווה, חותרת את יד שמאל במרץ. חזרתי לקצב שהייתי בו לפני הניתוח. את שווה, מתקתק השעון, את שווה מזמזמים המים החמימים שסביב הגוף המבריא שלי.
ולא משנה מה יקרה הערב. טלי, את חייבת להבטיח לי, לא משנה! את שווה!
בא לי להוסיף כאן איזה קליפ יוטיובי מתאים. ולא עולה לי כלום. רעיונות מישהו?
סתוסתו הציעה, ולמרות הבנאליות הסכמנו שזה לגמרי מתאים לפוסט, אז קבלו:
וגם אידיום הציעה, וזה כל-כך ולחלוטין מתאים עכשיו (שלוש וחצי בלילה, אחרי הדייט המושלם בחיי)!!! מצב-רוח טוב היי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
