Fucking Union

זה הזמן לנשום. חיפשתי שירנשימה. ידעתי שאגי תיתן לי אותו. עברתי על כל השירים שלה כמעט. ניסיתי לבחור אחד. ניסיתי אחר. ושוב ושוב נמשכתי לראשון. אותו אחד שאוהד ציטט כשהשאיר לי את הספר של אגי במתנה ליומולדת 29, שבוע אחרי שנפרדנו. ניסיתי אז לחשוב מה הוא מנסה להגיד. חשבתי שאולי סליחה. שאולי הוא רוצה להגיד שהוא יזכור. לא באמת הבנתי. עכשיו פתאום אני קוראת אותו אחרת...

נְשִימָה / אגי משעול

לֹא בַּשְּאִיפָה

כִּי אִם בְּמוֹרַד הַנְשִיפָה

בְּתַחְתִּיתָהּ

בַּהֲפוּגָה הַקְּטַנָּה

הַכִּמְעַט לֹא מוּרְגֶּשֶת

שָם

לִפְנֵי תְּנוּפַת הַחַיִּים

הַמְּמַלֵּאת שוּב אֶת הָרֵאוֹת

וְדוֹחֶקֶת כָּל רִיק

לִצְדָדִים

וְלֹא בִּשְפִּיץ הַמַּחֲשָבָה

לֹא כְּשֶהִיא חַדָּה

מַבְרִיקָה

אוֹ מְפַתֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ

כִּי אִם בִּדְהוֹתָהּ

כְּשֶהִיא מִתְפּוֹגֶגֶת אֶל הַסְּתָם

הַנִּבְהֶה

לִפְנֵי שֶהוּא מִתְכַּסֶּה

בְּמַחֲשָבָה אַחֶרֶת

שָם

לְשָם אֲנִי

גַּם אִם אַתְמִיד בְּכִשְלוֹנִי

לִזְכּוֹר

עכשיו כבר אין אוהד. נשארה רק טלי. כמעט שלוש שנים אחרי.

פעם, בישיבה במחלקה הפסיכיאטרית שעבדתי בה, ניסה הצוות להבין פסיכוזה מהי, כדי לנסות ולהבין מה עובר על המטופלים. מנהל המחלקה, אדם מוערץ באמת, נתן לכולם לשחק אותה קצת מתנשאי-שפיות ולבסוף שאל בתוכחה חותכת: תגידו, אף פעם לא הייתם מאוהבים?

אני טלי, והייתי חולה בפסיכוזת ההתאהבות (אוהבים אותך, טלי). כמו בכל פסיכוזה, גם בזו הקשר עם המציאות רופף, האדרנלין משתולל, רואים דברים שלאו דווקא קיימים בעיני אחרים ומרגישים חיות אדירה, יצירתיות מתפרצת ואושר גדול. כמו בכל פסיכוזה אחרת, גם הפסיכוזה הזו יכולה להיות פוגענית מאוד, בעיקר לאדם עצמו. למזלם של רובנו, התרופה הטבעית לפסיכוזה הזו היא הזמן. אצלי, עם אוהד, היא לא לגמרי עבדה. הייתי שרויה בה שנתיים ללא הפסקה ופגעתי בעצמי מלא. אז הלכתי לטיפול פסיכולוגי שעזר לי, בסופו של דבר, להחליש אותה אט אט. הטיפול שעברתי עמעם את הפסיכוזה על כל הטוב והרע שבה. לפעמים עוד היו התפרצויות, במיוחד אחרי הפרידה ועוד כמה אחרי התאונה, אבל ה"כדורים" עזרו לי לחזור לתפקד.

מי שפעם חווה את הפסיכוזה הזו נמצא תמיד בקבוצת סיכון. והשלב הראשון, כשזה מתחיל לדגדג, הוא לנשום. וכך חזרה אלי אגי ואיתה הנשימה הזו, שכל-כך קשה לי. מפתה לי מדי להיאבד בתוך הטירוף וה"היי". אני זקוקה לקבוצות תמיכה כדי לא ליפול בה שוב. אני צריכה לעצור ולנשום את הנשימה השקטה, הדהויה משהו, הכמעט לא מורגשת, גם אם אתמיד בכשלוני לזכור.