קמתי היום מוטרדת. אז הלכתי לים, לדבר קצת עם עצמי.
טלי, אמרתי, את צריכה לחשוב מה קורה איתך עכשיו. בסך הכל את במצב רוח טוב, חזרת לחיים, את כבר מצליחה לישון על צד שמאל. הנה, תרימי רגע את היד
מרימה את שתי הידיים. שמאל מתרוממת בחוסר חן, אבל מתרוממת. ימין תופסת למעלה ומותחת.
עכשיו שוב.
מרימה.
רואה? את משתפרת. בטוח שבצילום הבא כבר יראו חיבור.
חיבור חיבור חיבור. מדברת קצת אל היד בפוצי מוצי.
שיט!
מה קרה?
אני צריכה לבקש מהרופא הפניה לצילום. וביום ראשון כבר מתחיל רבעון חדש אז צריך ממש ללכת אליו ולא סתם לבקש פקס.
אוקי. עוד משהו לרשימה. מה עוד?
מה עוד??? טירוף!!! בעבודה רומזים לי שיתבעו את האמ-אמא שלי אם אמשיך בקו שנקטתי בו. כמה עשרות אלפים, הסביר לי העורך-דין שמטפל לי בתביעה נגד ביטוח החובה.
אוקי. תרגעי. תנשמי. לכי לדבר עם הבוסית הגדולה. היא חתיכת חרא, אבל תפרשי בפניה את כל התמונות שיש לך, שמראות את הכתף מבפנוכו ואת הכוויות. תגידי שאת מצטערת, שלא התכוונת לפתוח חזית מלחמה נגדם, שאת מוכנה להתפטר בעצמך אם רק לא יכריחו אותך לבוא לעבוד את השלושה חודשים שחתמת עליהם בחוזה.
יווווו!!!
מה?
אני משתגעת. זה גדול עלי כל זה. ובחיים לא אספיק לסיים את התזה בזמן, בעיקר שאני תקועה עכשיו עם הסטטיסטיקה ואין מי שיעזור. מרגישה פתאום כל-כך כל-כך לבד.
רגע
ים. רוח. תמשיכי ללכת.
יחפה, על חוף בתולי, שלמזלי מעולם לא הפך פופולארי ושהתמלא צדפים מאז שבנו מרינה כמה קילומטרים משם. נזכרת בחיוך בגיל 5, כשאיציק השכן-דוד היה לוקח אותי בשבת בבוקר לבקר את איש המערות וצוחק עלי שאני לא מסוגלת ללכת על צדפים. הולכת עליהם עם רגלי הבוגרות. מרגישה אותם מדגדגים, עושים מסז'. מוצאת כמה מטרים של חול ומתיישבת. מתחילה לבכות. מדליקה סיגריה בתוך החולצה, כדי להסתיר אותה מהרוח. נרגעת. מנגבת. קמה ללכת.
טלי של הים. זוכרת לנשום?
אמא בטלפון. היא תפגוש אותי בבית הקפה שעל החוף.
מנסה להעביר אליה את כל הלחץ. היא לא מכילה. הלחץ נשאר אצלי.
ומה עם הבחור? נפגשתם שוב?
לא. הוא עסוק. הוא לא נשמע מתלהב. ולפעמים כן. שונאת טלפונים וסמסים. במיוחד בשלב כל-כך מוקדם.
אמא מהנהנת בצער. אולי פשוט תגידי לו שהוא מוצא-חן בעיניך?
אמא!!!
פושטת רגליים ומתחממת בשמש. מצליחה לכמה רגעים להעריך את הים הזה שלי.
בבית אגלה שתי ידיים אדומות מאוד, כפות רגליים עם פסים לבנים של כפכפים, פנים צורבות ומחשוף שורף.