כבר מההתחלה לא הייתי בטוחה שזה הצעד הנכון. שכנעתי את עצמי שבמצבי אני לא יכולה לטפל באחרים ושאולי עדיף להרוויח קצת כסף לשנה-שנתיים, בינתיים להבריא, ואז להתחיל לפרוח. במבט לאחור אני לא יודעת אם עשיתי נכון. הרגשתי כלואה ברוב הזמן, מוזרה מדי בעיני האחרים שעבדו שם ועם מוטיבציות מאוד שונות משלהם. כסף לא חסכתי... ידעתי שאני שם לזמן שאול, בעוד הם לא ידעו. מהר מאוד התחלתי לשנוא את המקום והחברה, את דרך הניהול, את המרדף אחר "יעדים" ו"רווחים" ו"קידומים". למדתי את הלכסיקון הזה לאט לאט, אבל מעולם לא ממש הפנמתי. בהפסקות, במקום לדבר על איך הייתי בתור ילדה כדי שאוכל לדעת טוב יותר כיצד לעזור לילד, דיברתי על הלקוח האירי המלחיץ והלקוח הכוויתי המשעשע שהזמין אותי לדובאי. נמקתי שם. פשוטו כמשמעו. היעדר השמש הפנימית והחיצונית הוריד לי את החום שבלב והחדווה של הנפש, את האדום מהפנים ואת הבלונד מהשיער. דהיתי.
עם תום למעלה משנה של עבודה בחברתכם, לאור נסיבות שאינן תלויות בכם, לצערי, הנני מבקשת לפרוש מעבודתי זו, החל מתאריך 08.02.2007, תוך שחרור מכל חובותיי כלפיכם, כפי שנחתם בחוזה העבודה באוקטובר 2005.
כאן המקום להודות לכם על תקופה זו של עבודתי בחברתכם ולאחל לחברה המשך פעילות פוריה כפי שהיתה עד כה.
בכבוד רב,
טלי.
התאריך הפברוארי הוא רגע נדיר ומוערך של רצון טוב שהביעה החברה, כדי שאוכל לספור את ימי ההמתנה שלי לאבטלה חודשיים קודם, עוד בתקופת ימי המחלה שלי, שמסתיימים עוד שבוע.
חשבתי שיש לי הרבה מה להגיד על השנה וחצי שהייתי שם. אבל קשה לי. באמת קשה. גם כי היו שם הרבה רגעים טובים, גם כי אני מרגישה שהשתחררתי מכלא שהכיל אותי, באיזשהי דרך, גם כי באמת מפחיד לי נורא להיות בחוץ, בלי לדעת לאן פני מועדות. אז, פשוט, אני אשים קצת תמונות, שמאוד מאפיינות את המקום הזה שהייתי בו. התגובות שלכם בטח יעזרו לי לעשות את עבודת העיבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
