הפוסט הזה הוא בראש ובראשונה בקשת עזרה. אז למי שאין כוח לקרוא הכל, יכול פשוט לקפוץ לסוף ולהוסיף את העזרה שלו!
זו כבר מסיבת הרווקות השלישית שאני מארגנת בחיי. זה אומר שיש לי לפחות שלוש חברות מאוד טובות, שהתחתנו. נכון?
יש בטוח עוד אחת, רווקה בינתיים, שבטח גם לה אצטרך לארגן יום אחד מסיבת רווקות. איזה תיק! פחות בגלל הארגון, יותר בגלל מה שזה עושה לי. מחשבות על זה שאני בעצם כמעט הרווקה היחידה בין חבורת הבנות שנחות להן על זרי הזוגיות, הרגשת כשלון צורבת, הפחד הגדול מזה שלעד אהיה רווקה - כמו האחיות האלה של מארג', שהן אימת הרווקות האולטימטיבית.
למסיבת הרווקות לא צריך היה לקרוא ככה. החברות שלהן ארגנתי את מסיבות הרווקות לא תפסו את עצמן כרווקות שנים ארוכות לפני המסיבה. הן התכבדו בשלוש עד חמש שנים של זוגיות, והחתונה היתה סתם עוד אבן דרך. סיבה למסיבה. משהו כדי להשביע את רצון ההורים ולהרגיע את טיפת החרדות מפני פרידה. בקיצור - הן במצב מאוד שונה משלי. כבר מזמן מזמן שכחו מה זה להיות רווקה.
יעל היא חברה טובה שלי מהתואר השני. כשנפגשנו, לשתינו היה חבר כבר יותר משנה, וחשנו בטחון גדול בזוגיות שלנו. אני רק הגעתי לתל-אביב אז, ויעל, בת של צמד אדריכלים, הראתה לי כמה הבתים של רוטשילד יפים, ואיך אפשר לאהוב את תל-אביב למרות שאני ירושלמית בכלל. יחד נסענו ברכבת פעמיים בשבוע ללימודים בחיפה, יחד למדנו למבחנים וקראנו את העבודות אחת של השניה. כשאוהד ואני נפרדנו, הורשתי לה ולבן-זוגה את הדירה הכי שווה שגרתי בה אי-פעם, ועברתי לכפר. הירושה הזו לוותה בהרבה מאוד קשיים מצדי, ולא מעט כעס עליה, שלא באשמתה. לקח לי המון זמן להתרגל לכך שהמראה תלויה אצלם בצד הזה ולא בהוא, ושהארונות של המטבח צבועים סגול. חוץ מזה הם לא שינו הרבה. גם היום, כשאני מגיעה אליהם, אני מתבלבלת במיקום של המראה, ומביטה בפסנתר המיותם שהיה, בתקופתנו, מפיק צלילים ומלווה שירה זוגית. גם של שירי פרידה לקראת הסוף.
אני אוהבת אותה באמת. שמחה על שהם מתחתנים סוף סוף, אחרי 5 שנים ביחד, שבתוכן עלו גם לפעמים לבטים. אבל אני גם מקנאה בה נורא. על השלווה הזו, על ידיעת העתיד, על בן-הזוג המקסים שמצאה לה בשלב כל-כך מוקדם בחיים. כשהייתי בחדר הטראומה אחרי התאונה, היא הראשונה שביקשתי מאבא שלי שיצלצל אליה. מה הטלפון? הוא שאל. זה שהיה שלי ושל אוהד, עניתי מתוך הטשטוש והכאבים. אבא הנהן וצלצל. והיא הגיעה. וכשראתה את הפצעים שלי לא עמדה בזה והתעלפה. בן-זוגה המתוק הגיע במהירות לחלץ אותה ולהשיב לה את האדמומית ללחיים. בהמשך היא ליוותה כל דייט שהיה לי, כל תקווה וכל אכזבה. פעם אמרה לי שאני חברה נורא טובה כשהיא במצב-רוח רע, אבל גרועה בלפרגן כשטוב. היא צדקה. לקחתי בשתי ידיים את מה שאמרה ומאז אני באמת משתדלת. כשליוויתי אותה לאחת ממדידות שמלת החתונה, אמרה לי: ברור שאת תמצאי אותו בסוף. איך את יודעת? שאלתי אותה בייאוש. כי בחורה כמוך – בטוח מישהו יהיה חכם מספיק לגלות אותך! פרגון, רבותי, פרגון!
ועכשיו מסיבת הרווקות הזו. ביקשתי מכל החברות שלה להביא טקסט שלא הן כתבו - כלומר, ציטוט מאיפשהו, שמאפיין את הקשר איתה. כולן נורא התלהבו. השכנה המקסימה, שהיתה פעם השכנה שלי ושאני הכרתי ביניהן, מיד אמרה שתביא קטע מ"דירה להשכיר". נפלא. ואחרי ששלחתי מייל לכולן עם הסברים מפורטים ומי מביאה מה ומתי ולאן, מצאתי את עצמי מבולבלת לגמרי. ומה אני אביא? איזה טקסט יכול לציין את החברות הטובה והמורכבת הזו?
אז צ'מעו, עכשיו אני פונה ללב שלכם. תעזרו לי! הרי אתם אנשים קוראים. ולכולכם יש חברים עם יחסים מורכבים יותר או פחות. טקסט אחד! זה כל מה שאני מבקשת: שיר, סיפור, אפילו פיסקה. שיהיה יפה, שיהיה חברי, שיהיה נטול קנאה ומלא באהבה. זה לא חייב להיות עלי ועל יעל. זה יכול להיות גם עליכם ועל החברים הטובים שלכם. גוד אינאף. אולי נצליח ככה להגיע למצב של מלא טקסטים שווים על חברות טובה, ונרוויח לנו כולנו.
תודה. וחג שמח. שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
