היה לי קשה לכתוב פה בשבוע האחרון. היה לי קשה לדבר על מה זה יום השואה בשבילי. מה זה יום הזכרון. התקשיתי להתמקד. בא לי לפזר משפטים, ולא להסביר. אתם תבינו.
השכן הפולני, שהיה ממש חבר טוב שלי, הוא זה שהלשין על המשפחה. אני כבר הייתי אז בארץ, סללתי כבישים. (סבא שלמה ז"ל, מסביר למה אין לנו משפחה גדולה)
חזרנו למוצב ומצאנו אותו מוזנח. הדגל התנפנף קרוע ומלוכלך. לא יכולתי לראות את זה ועליתי להחליפו. הדגל הקרוע היה התחבושת הראשונה שלי (אבא, שאיבד את האצבע שלו, כשניסה לקפוץ מהמוט חזרה למטה)
היא ראתה את הרכבות בוינה, וברחה ממש ברגע האחרון. היא אף פעם לא באמת התאוששה מזה שכל המשפחה שלה הלכה. בגלל זה היתה ככה (אמא שלי על אמא שלה, חנה ז"ל, שהתאבדה בגיל 62 כי לא יכלה לשאת עוד את הכאב)
היינו צריכים לרוץ על גוויות של ערבים ושל החברים שלנו (אבא, בסיור נדיר שעשה לי ביום ירושלים בגבעת התחמושת)
תמיד תזכרי שמה שאת רואה כאן זה קטן בהשוואה למה שקורה במלחמה (אבא, מול תמונות של עוד פיגוע בטלויזיה)
אנחנו לא יכולים להמשיך בשיחה, טלי, יש כאן שוב צפירות (המנחה שלי לדוקטורט, בפתח המרחב המוגן בביתו בחיפה)
נר הזכרון שהדלקתי לאמא שלי התחיל להבהב ואז נכבה. הבנתי שמשהו לא טוב קורה (אמא, על יום כיפור, 1973)
אני רק זוכרת שישבנו במקלט ובכיתי שאני רוצה את אבא (אחותי, דולה שביב זכרון מגיל שנתיים)
התייחסנו אליהם כמו אל מצורעים ממש. אני כל-כך מתביישת בזה היום (דודה הלי, נזכרת בפליטי השואה שהגיעו ארצה, בעקבות שיחה על "פרוסה של ים"/עליזה אולמרט)
אין ברירה, טלי, את חייבת להכנס לחדר ולהשאיר את החתולה בחוץ (אמא, מלחמת המפרץ, 1991)
הגרמנים הבטיחו פיצויים גדולים למי שהיה לו עסק בגרמניה ויחזור לשם אחרי המלחמה. אז נסענו לשם, כל המשפחה. את משפט אייכמן ראיתי עם חברי הגרמנים (אמא, על גיל ההתבגרות שלה)
תכתבי משהו לחייל. הוא בטוח ישמח לקבל את המכתב שלך והממתקים (תמר, השכנה, מארגנת משלוח לחיילים בלבנון, 1982)
היא נפגעה בפיגוע בקו 5. היא ישבה בתוך האוטובוס, אבל כנראה נפצעה רק קל (חברה שלי, על הצלע השלישית שלנו בתקופת הצבא)
הכל, הכל עדיף על מלחמה (אבא)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
