הביתה. האוטו נכנס אל מתחת לגגון הקטן והאורות כבים. הירח עוד לא עלה וחושך בחוץ. למרבה הפלא הכיור ריק והבית מסודר. היה בי פרץ של אנרגיה היום. כמה הרבה אפשר להספיק כשיש לך אנרגיה. מורידה מכנסיים צבועים אדום ומרססת אותם, בתקווה שהכתמים ירדו. שקט. אין למי לספר על הציור שהתחלתי היום. אין למי לספר על ארבעה וחצי עמודים שכבר כתובים לי בדיון של התיזה. על השיחה שיש לי מחר עם איזה עורך-דין שרוצה להקים סטארט אפ בנושא סודי שקשור למה שהמנחה שלי מהאוניברסיטה עושה. מעמידה מים לקפה. מתי התרגלתי ככה לחזור לשקט? מתיישבת ליד המחשב. המקום האחד בבית שעושה לי להרגיש ביחד. כותבת. קוראת. שואלת את אורי במסנג'ר אם הוא בא מחר להפגנה. אורי אומר שלא. שהוא מעדיף את מה שקורה עכשיו על-פני ביבי. פי אלף עדיף מביבי. היית צריכה לבוא איתי לכיכר כשהתחילו את המלחמה הזו, לא עכשיו, הוא פולט. אבל אז לא ידעתי שהממשלה שלי כל-כך לא מתפקדת. עדיף מאוחר מלעולם לא. אורי בכל זאת נשאר בבית מחר. המים רתחו. שופכת אותם על קפה בלי סוכר ומוסיפה קצת חלב. שריד אמר היום, אני מנסה עוד משפט לחלון של אורי, שכשיש בעל שמכה את אשתו וילדיו ומאיים על חייהם קודם כל מעיפים אותו מהבית, ואחר-כך שואלים מה האלטרנטיבות. אורי לא מתרגש מבעלים מכים. עדיף זה מביבי. זה עושה לי להרגיש חוסר אונים. גירוד ברגל. לא מסוג הגירודים שליוו אותי בימים האחרונים. אלה כבר כמעט ועברו. לא. הפעם זה הסיוט האמיתי: טיפס לי על הרגל ג'וק! ענק! רצה לחדר השני לקחת את ה K300 ומרססת לו ת'אמאמא. הוא נשכב על הגב מתחת לשולחן המחשב, מתבוסס בשלולית הרעל. עוד יום או יומיים אולי יגיע לכאן מישהו לקחת את הגופה שלו. אני לא מסוגלת. לזה אף פעם לא התרגלתי, לג'וקים. הכל, רק לא ג'וקים.
ולפעמים נעים לי ככה, לנהל את חיי לגמרי בעצמי. ולפעמים אני חושבת שכל זה לא הגיוני. כל הלבדיות הזאת. כל השקט הזה. ואיך בכלל מכילים את עצמי ומה קורה לכל מה שלא מוכל, לאן זה הולך.
בִּגְלַל זֶה אֲנִי גַּם עוֹבֵר וְגַם מְדַבֵּר עַל
זֶה שֶאֲנִי עוֹבֵר. בִּגְלַל זֶה אֲנִי שוֹכֵב
וּמְדַבֵּר עַל זֶה שֶאֲנִי שוֹכֵב וַאֲנִי יָכוֹל
(לְבַדִּי מִתַּחַת לַשְּמִיכָה) לְסַפֵּר לְמִי שֶאֶרְצֶה
(מַה שֶאֶרְצֶה) בְּכָל רֶגַע אֶת סִיפּוּר חַיַּי (אַפִילוּ
בַּחַשֵכָה הַמְּלוּחָה כֵּהָה כְּמוֹ דָם אֲנִי יָכוֹל לְסַפֵּר
אֶת סִיפּוּר חַיַּי הַלֹא-מוּשְלָם) לִפְעָמִים אֲנִי מְדַבֵּר
בְּלִי הַפְסָקָה וְלִפְעָמִים אֲנִי שְתִיקָה.
(יצחק לאור)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
