זה התחיל בקומזיץ "אורבני", כמו שהיא כינתה את זה. מסודר כזה, עם קרשים ישרים, שתיה קלה, כמה בירות, וודקה וגרנטס. ילדון נמוך עם בייבי-פייס קיבל את פנינו בתחילתו של שדה שיהפוך לפארק בקרוב, ושאל מה נשתה. אני עטתי על הוויסקי, שנראה שחיכה רק לי, ושכנעתי את הבנות ללכת לעשות כבוד למדורה ולשבת לידה, בזמן שכולם עוד התעדכנו זה בשלומו של זה בקרבת שולחן המשקאות. אני לא הכרתי אותם, אז לא ראיתי צורך להתעדכן. אחרי כמה שאכטות וכמה כוסות של וויסקי מצאתי את עצמי ממנצ'סת בטירוף מכל הבא ליד. בייגלה, ביסלי בצל, ביסלי גריל, במבה. ככל שהתקדם הערב כך השתכלל גם הכיבוד. בתחילה הגישו לי שיפוד של מרשמלו, אחר-כך עבר לידי חציל עם טחינה בנייר כסף ובסוף לא יכולתי שלא לקנח בתפו"א מעוטר במלח. וכל זה למרות שיצאתי מהבית אכולה ומלאה לחלוטין. סקר פסיכומטרי קצר העלה שכל הנוכחים, סטודנטים במקצועם, קיבלו מעל 720, וגילם לא עולה, כנראה, על 29. הבטתי סביבי: האם יש כאן מישהו שכבר גילה את הסוד הנורא שקידומת 3 מספקת לך? לא נראה כך.
בחצות נתתי את מפתחות האוטו שלי לידיים שנראו רק מעט פחות שיכורות ממני והדרמנו חזרה למרכז העיר. הערב רק התחיל. עליתי לקומה 3 וחצי של הדירה המדהימה בבלפור כדי לקבל מפתח, והתחלנו לצעוד לכיוון התחנה הבאה.
כמה הבהרות לפני שממשיכים במסע התל-אביבי הלילי: את הערב התחלתי בחוסר רצון מוחלט לצאת. ישבתי בבית שלי, לא התחשק לי לעשות עם עצמי כלום, ובטח שלא להתלבש ולבלות. הרגשתי מדוכדכת, שלא לומר בדכאון. לא יודעת למה. לא ניסיתי להבין הפעם, ומזל שכך. ברגע האחרון צלצלתי להגיד שאני בכל זאת מגיעה. הבנתי שלהשאר בבית במצב הזה עלול להוביל אותי למעשי שטות כמו לצלצל לחברה להגיד לה שבסדר, אני מסכימה לשידוך ההוא או לשחק ששבש מול המחשב כל הערב או אפילו לראות טלויזיה. ניסיתי לשבת כמה דקות לקרוא. אבל הספר הזה ("הים" של באנוויל), שזכה לפרסים והוקרה ובלה בלה פשוט לא עושה לי את זה. אז שמתי ג'ינס, ונעליים נוחות, וגופיה שקצת גדולה עלי ככה שרואים לי את החזיה, ואיילנר שחור ועפרון כחול וקצת אודם ויצאתי.
בכניסה למקום ההוא לקחו 30 שקל. תמיד מדהימה אותי החוצפה של המקומות שלוקחים כסף בכניסה ובתמורה נותנים לך לעמוד (כי אין מקום) ולשלם עוד כסף על שתיה. לא מבינה את זה. אבל מסתבר שהמקום הזה הוא חד-פעמי, אז מה זה 30 שקל. חד-פעמי כי כל מה שנראה היה כמו גבר היה בעצם בחורה, וכל מה שנראה כמו בחורה היה גם כן בחורה. ישבתי שם מהופנטת. בכל פעם שהתחכך בי גוף הוא היה חלק ורך וכל מה שהתחשק לי היה רק להשוות מחירי נעליים עם כולן שם. לקחתי שלוק מג'וני. זה כנראה היה כבר שלוק אחד יותר מדי. הגוף שלי ראה בזה אות להתחיל לפעול, והצית לי, יום מוקדם מדי, את אש ל"ג בעומר בכל הגוף. בהתחלה באזניים, אחר-כך בעיניים, ולמטה אל הידיים והרגליים והלב והריאות. לא יכולתי לנשום. ביקשתי מהבארמנית מים אבל היא לא מיהרה לספק לי אותם. אז רצתי החוצה. התיישבתי על המדרכה וניסיתי לנשום. לאט. בריכוז. נשמה טובה וטהורה הביאה לי מים קרים החוצה. זה היה מפחיד. אבל לאט לאט נרגעתי. הלב חזר לדפוק בקצב שלו והרגליים הפסיקו לרעוד. חלף. חזרתי פנימה רק כדי לגלות שהבלונדה המדוכאת מהצד השני של הבאר עדיין מסתכלת עלי. היה לי לא נעים. אני יודעת איך זה להדלק על בחור ואז לגלות שהוא גיי. הרגשתי שרימיתי אותה בזה שבכלל ישבתי שם. המשכתי לשתות מים עד שתיים וחצי בערך. אז אש חדשה נדלקה לי בגוף והכרזתי בפני הבנות: אני צריכה טסטוסטרון! אז יצאנו לחפש בתל אביב טסטוסטרון.
היינו ארבע והיינו יפות. זו הרגשה מיוחדת ללכת ככה ברחוב בתל-אביב. משהו שלא היה לי כבר המון זמן. אולי בכיתה ט' הרגשתי ככה בפעם האחרונה. בדרך דיברנו על מה עדיף - ג'חנון או פיצה או המבורגר. בסוף לא עשינו אף אחד מהם. חנויות הנעליים בדרך היממו אותי ורציתי רק לקנות עוד ועוד מהן. לא צריך לנעול. רק לקנות. כמה הייתי בת באותם רגעים. נכנסנו לבאר סמיך מלא באנשים ארוכי שיער, זיעה, עשן ורוקנ'רול. זה לא התאים לחלקנו, אז יצאנו. המשכנו לתחנה הבאה. עוד פיק-אפ, רק מעט יותר מרווח. רקדנו קצת עד שהתפנה לנו מקום על הבר. בשלב הזה כבר הרגשתי שאני מוכנה למתקפה חדשה והזמנתי לי בירה עם צ'ייסר של גרנטס. הרגשתי הרבה יותר טוב. שום אש לא התפשטה בי, אלא רק חמימות-נטולת-מודעות-עצמית-נטולת-מחשבות-נטולת-תסבוכים. איזה כיף בתל-אביב! בחור ניגש אלי. הציג את עצמו, התיישב, התחיל לדבר. ולדבר. ולדבר. צריך שוב לציין שעוד לא זכה להגיע למקום הזה ממנו רואים קידומת 3? הוא לא נראה לי, אבל שעשע אותי שמישהו מתחיל איתי על הבר. זה מעולם לא קרה לי. אולי כי מעולם לא ביליתי בברים מהסוג הזה. רשמתי לו את הטלפון שלי על הפלאפון שלו. ואז כשעלה לשירותים הבנתי שעשיתי טעות איומה, ושיניתי לו בטלפון את הספרה האחרונה של המספר. במקום 4 שמתי 5. איזו רשעות! עד עכשיו קשה לי להשתחרר מהרוע שמצאתי בעצמי. במקום להגיד לו שלא יתקשר, במקום להרוס לעצמי את הערב ב"לא נעים לי, אבל", פשוט דחיתי את עוגמת הנפש ליום שלמחרת, ועוד בלי שאני אהיה שותפה לה. ככה לא מתנהגים, טלי, פויה, אמרתי, אבל בשלב הזה רגשי האשם היו מודחקים עמוק עמוק במעמקי האלכוהול, הבנות תמכו בי מוסרית ואנחנו יצאנו אל תוך הלילה.
בעצם זה כבר לא היה לילה. קשה לקרוא לחמש בבוקר לילה. הציפורים צייצו ונראה היה לי שאור הניאון בקצה הרחוב מהבהב לפי ציוציהם. הבנות חשבו שזה נורא מצחיק שככה אני חושבת. תל אביב היתה שוקטת ויפה. נראה לי שדיברנו קצת בקול רם ועשינו רעש לשכנים. איזה כיף זה לחזור מבילוי ברגל ולא לנהוג! איזו גאונות זו היתה לישון את הלילה בתל-אביב. נרדמתי עוד לפני שהספקתי להגיד לי לילה טוב ולתת לי נשיקה.
תל אביב של שבת בבוקר שקטה לאללה. בדירת הגג שישנתי בה רואים מלא גגות, ואם מתכופפים אז גם חצרות. בעל הבית נסע בלילה, קצת לפני שחזרתי, לצרפת, ולשבת הזו הבית המדהים שלו - שלי! עשיתי לי קפה ושמתי את שלום גד במערכת עם "בסוף המדבר יש ים". התיישבתי בגג הנעים שלו וקראתי קצת בחזי לסקלי. לא מצאתי שם שום דבר שדיבר אלי חוץ מציטוט גאוני שהביא מ"עליסה בארץ הפלאות": "כשאני גורם למילה לעבוד בשבילי כל כך קשה, אמר המפטי דמפטי, אני תמיד משלם לה שעות נוספות". אז אני הולכת לשלם קצת על הפוסט הארוך והמסטולי הזה באיזה בראנץ' עם חברות. אולי. אם הן יתעוררו מתישהו. ובינתיים שיר. של רוני סומק – אחד המשוררים הכי תל-אביבים עכשוויים שאני מכירה בשיר שנקרא, איך לא, "תל אביב בלילה".
שבתשלום לכם, אנשים שפויים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
