אולי לא סתם קבעתי עם ב' להפגש ביום ראשון, בידיעה שסוף השבוע שלי יהיה תל-אביבי. זה בסדר להתלהב מהעיר הגדולה, אבל אסור לשכוח את השורשים. אז קצת לפני שהשמש שקעה וקצת אחרי ששלחתי למנחה שלי את הגרסה הראשונית של התזה, נכנסתי לסיריון הכחולה ונסעתי לירושלים.
התחנה הראשונה היתה אצל ב' בביתה המקסים באבו-גוש. בית מלא ספרים, אבנים, ילדים בלונדינים רדומים ואיש שעושה אימון יוגה. במטבח עמד ריח ביתי מדהים של עוגה שנאפית בתנור. ב' הכינה עבורי ערימה של ספרים שלקחה ממני וששכחתי כבר שהיו אצלה. רק את "חדר משלך" לוירג'יניה וולף ביקשה להשאיר. אין מה לעשות, אמרה, למרות שהוא שלך, כבר אימצתי לי אותו. הסכמתי להשאיר לה, בתנאי שתיזכר בי כל פעם שהיא מדפדפת בו, ועלינו לירושלים.
פעם כל זה היה שלי. הגענו בחשיכה לשוק מחנה יהודה, שהפך, בשנים שלא הייתי כאן, למקום מגניב עם בתי קפה, מסעדות שוות וכמה חנויות מעצבים. בשעה הזו עמדו עוד פתוחים שני דוכני מאפים שמכרו 30 פיתות בעשרה שקלים. כל השאר כבר התקפל ונסגר. ריצפו כאן! ב' לא זכרה שאי-פעם לא היה מרוצף. השוק היה אפוף בקצוות של ריחות מאפים, דגים ותבלינים של סוף היום. תענוג.
גם הפלאפל שא' הכיר לי לראשונה בגיל 20, כשרק הגעתי לירושלים, היה פתוח. בפיתה או בלאפה? שאל המוכר. אה, מה קרה לאש-תנור? שאלתי באכזבה. כולם אומרים לאפה, התנצל המוכר, אז גם אני אומר לאפה. הסתכלתי במחירון. שם עדיין היה כתוב אש-תנור. הוא קולט שאני תיירת, ציינתי לעצמי באכזבה, שאני כבר לא שייכת לכאן. לקחנו כל אחת חצי מנה ונבלענו בתוך סמטאות נחלאות היפהפיות. אבנים ושיחים מטפסים, אור צהוב רך, מספרה קטנה, ריחות פריחה חזקים, ואנחנו. והנוסטלגיה. כבר שכחתי כמה אפשר לדבר ולדבר עם חברה בלי להפסיק. הגענו לבצלאל. אני לא מאמינה, פלטתי, יש כאן אייס! כן, אמרה ב', באמת שכחתי להזהיר אותך. אבל נוקטורנו נשאר במקומו. נכנסתי להזמין לנו לימונדה כתושה עם נענע לב' וקפה קר לי. אתה עדיין כאן! פתחתי עיניים גדולות על עמית, מנהל המקום. תשמע, לא הייתי כאן חמש שנים ואתה פה ולא השתנית וכלום בכלל לא השתנה. עמית חייך את חיוכו העדין המוכר: אני אקח את זה כמחמאה אמר, והביא לנו החוצה את השתיה. לידנו ישב בחור וקרא בספר. מהצד השני חבורה של צעירים שדיברו על סמים. ואנחנו המשכנו לפטפט. על הורות, על הריונות, על ילדים, על פסיכולוגיה, על בעלים וגם קצת על הרווקות שלי. תארי לך, אמרה ב', כמו כלום יכולת עכשיו להיות עם א' או עם אוהד ועם משפחה משלך. כמו כלום... אבל אני לא. כמה מרחק הצטבר ביננו. נעשה אחר-כך סיבוב באזור שגרנו בו? יאללה, בואי.
ירדנו לרחבה של ג'רר בכר, שנשארה גם היא כמו שהיתה לפני עשר שנים והגענו לאוסישקין. הצצנו בבית שהיה של ב'. ראינו מהחלון בחור דתי יושב ליד המחשב. זוכרת איך היינו מאותתות אחת לשניה מהחלון? אני מהגג ברחוב ציפורי ואת מפה. המשכנו בטבעיות לבית שהיה שלי. זה היה הכי קל בעולם. במקום לדבר בטלפון אז, החלטנו שפשוט קופצים לקפה. היינו נפגשות כל יום ויודעות כל מה שעובר על השניה. ככה זה בשכנות ובחברות טובה. ואיך היינו אוכלות טונות של אבטיח על הגג שלך, נזכרה ב', ואיך חגגנו שבועות בחצר שלך, נזכרתי אני, ואיזה כיפיים היו הטיולים הליליים שלנו. ירדנו למטה בציפורי, עברנו את המכולת המצ'וקמקת שהייתי קונה בה את החלב והמשכנו לרחוב אושא, הרחוב שבו התרחש הסיפור ב"שאהבה נפשי" לגיל הראבן, שהערצנו אז. מצאנו את הספסל שלנו, בין שיחי ורדים עזים מצבע וריח. ב' הוציאה את סיגריות הווג-מנטול שלה ועישנו, שוב, סיגריה ביחד. כבר הספקתי לשכוח איך את מרטיבה, צחקתי עליה. יש דברים שלא משתנים.
תקופת נחלאות היתה הטובה בחיי. הסתובבנו שם הלומות אהבה. צריך לחזור לגור כאן, אמרנו בידיעה שזה כבר לא יקרה יותר. התבגרנו. אין לנו יותר מה לעשות בסמטאות האלה. הצצנו בחלונות שחשפו חלקי ספריות, פינות של קשתות, מערכת שמשמיעה ג'ז. עיני הצלמת של ב' גילו חלון שתחרה מודבקת עליו. הרמתי עיניים וקלטתי כביסה התלויה על חוט שנמשך מעל רחוב טבריה. נגעלנו מבית חדש שבנו בדיוק בין שני הבתים שלנו לשעבר. היום כבר לא היינו יכולות לאותת זו לזו שהכל בסדר. אבל היום אנחנו לא פה.
בחזרה לאגריפס, חשבתי על הדרך הזו שהייתי עושה לרוזה, הפאב הנחלאותי הקטן.
בדרך-כלל סיבובי הנוסטלגיה האלה עושים לי עצב וגעגועים. אבל הפעם הרגשתי רק שמחה. שמחה על שב' עוד לא נעלמה לי לגמרי למרות הילדים והחיים, שמחה על היופי הזה שאני עוד מסוגלת לחוות במלוא העוצמה. שמחה על שהכל עוד פתוח בפני, שהגורל שלי בעצם עוד לא נקבע, והוא בידיים שלי, גם אם כרגע נראה שקצת איבדתי אחיזה.
באבו-גוש הבלונדינים כבר ישנו והאיש היה עירני ושמח. תשמע, אמרתי לו, הייתי בכמה קומזיצים לאחרונה, וחשבתי עליך. אנחנו חייבים שוב לנגן ביחד. האיש שמח. בטח. נעשה משהו בקרוב. אולי אפילו בשבועות. ב' פרסה לי כמה חתיכות מעוגת הקישואים שאפתה. תמיד היתה עושה לי טייק אווי מהמאפים שלה. שיהיה לך למחר עם הקפה, חייכה. וגם, קחי את זה. מה זה? פתחתי בתוכן העניינים: "במרחק הליכה - שוטטות בעיר כאנטיתזה לתרבות הצריכה" היה אחד הפרקים של הספרון הקטן שכתבה ארנה קזין.
אין ספק, הגיע הזמן שלי לעזוב את הכפר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
