כשנחתתי לבסוף על האספלט, יד אחת עוד החזיקה את הראש שלי למעלה. הבנתי שאני על נתיב נסיעה, אבל היה לי כל-כך ברור שהסיוט עבר, שהרפיתי וצנחתי לשכיבה.
היה לי כל-כך ברור שאף אחד לא יעבור עלי כשאני שכובה כך.
היה לי כל-כך ברור שכולם ראו את מה שקרה ויעצרו.
היה לי כל-כך ברור שהמונים יתגודדו עכשיו סביבי כדי לעזור לי.
היה לי כל-כך ברור שמעכשיו יהיה בסדר.
ואז היה שקט לכמה שניות, ופחד קטן התחיל להזדחל בי שאולי אני לבד בתוך כל זה. פחד ששכחתי ממנו בשנתיים וחצי האחרונות.
ואתמול הוא חזר, הפחד ההוא. אל מול 2 הדקות בטלויזיה, בהן משה חי-ישראלי (אלוהים! אתם קולטים את השם הזה?) שכב שם באמצע תנועה סואנת ואף אחד לא עצר כדי לבדוק דופק, כדי לשמוע מילים אחרונות, כדי לעצור את התנועה ולעשות כבוד לגוף המרוסק שלו, שהיה מוטל שם ככה, סתם.
אז שמעתי על מישהי שדיברה עם מישהי שהיתה שם שסיפרה שהמראה היה קשה מדי. ושמעתי מישהי שאומרת בטלויזיה שהיא לא רצתה שהבן שלה יראה את זה. ובתוך כל זה גם שמעתי את הקול של הנהג שפגע בי בא ואומר לי, בלי שאצליח לראות את פניו, שהוא מצטער, אבל יש לו תינוק באוטו. ובאותו הרגע, כשבכלל עוד לא הבנתי שזה הוא שהרס לי לצמיתות את היד ועוד כמה דברים, עניתי לו בלב שיקח את הילד שלו ויסע מכאן, אבל שיקרא למישהו אחר, כי אני צריכה עזרה.
2 דקות הוא שכב שם לבד. וזה לא משנה אם חי או מת. אפילו רוכב אופנוע עקף אותו בזהירות ולא עצר. ואני חושבת, בין עוד הרבה מחשבות אחרות, שאם אנחנו לא מסוגלים למצוא בעצמנו את החמלה הבסיסית הזאת, ולעצור רגע את שגרת החיים שלנו כשדבר כזה קורה, אין לנו שום זכות להמשיך ולבכות על כמה המנהיגים שלנו חארות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
