אתמול היה הדייט השני עם הירושלמי.
בדייט הראשון, ביום חמישי, נפגשנו בשמונה וחצי בפאב תל-אביבי חמוד. הוא הגיע, נראה היה שונה קצת מהתמונה, זר כזה. ואז התחלנו לדבר, והיה לי מעניין נורא ואפילו קצת מרגש. מצאה-חן בעיני פילוסופיית החיים שלו, הדברים שהוא מאמין בהם, ההתנהלות שלו בעולם. מצאה-חן בעיני המודעות החברתית שלו. אהבתי את הבגרות שלו, שלא מחמיצה את החיוניות שלו בחיים. לא יודעת מה הוא אהב בי. אבל זה הרגיש טוב. ונכון. ואחרי שתי בירות של 400 מ"ל כל אחד, וכמה סיגריות שעישנו בשותף (!), החלטנו על עוד בירה אחת ביחד. איזה בירה נזמין? שלי או שלך? הוא ויתר על שלו כאילו שברור מאליו שאם ביחד אז הולכים על הטעם שלי. זה הפתיע אותי, ושימח גם. בסך הכל כל אחד שתה ליטר בירה. היה לי נעים בגוף. בדרך החוצה סיפרתי לו על עוגת התפוחים שאני מתכננת לעשות עם מלאי לא ברור של תפוחים שהצטבר לי במקרר. הוא הודה שעוגת תפוחים זו העוגה שהוא הכי אוהב בעולם. כשנפרדנו ליד הסיריון שלי, הוא הביט בי מלמעלה (הוא גבוה!) בחיוך נבוך. הגנבתי לו נשיקה בלחי ונכנסתי לאוטו.
למחרת בערב סימסתי לו הזמנה לסרט לשבת בצהריים. הוא סימס לי בחזרה שחשב על זה לפני. נו, האמנתי לו.
בבוקר הזמנתי את רועי, שיעזור לי לקלף את התפוחים. קילוף הכי קשה לי מכל הפעולות, במיוחד בימים אלה. רועי עמד בזה יפה. ורק כשכל החומרים כבר היו מעורבבים, קלטתי שאין לי בבית אבקת אפיה. אז במקום להכניס את העוגה כבר לתנור, הכנסתי שמרים והחלטתי להמשיך אותה בערב, אחרי הדייט.
הפעם לקחתי אני את המושכות. הזמנתי אותו לסרט ב"לב דניאל", שזה בית-קולנוע חמוד במלון דניאל בהרצליה. שונאת בתי-קולנוע של קניונים. גם הוא. במהלך הסרט התחשק לי נורא להתכרבל בו, אבל זה לא התאים. מתי כבר אוכל להתכרבל עם מישהו בסרט? קיוויתי שיקח לי את היד, כמו בגיל 16, אבל הידיים שלו לא זזו. פינטזתי על להביט אחר-כך בשקיעה. אבל אחרי הסרט השמים היו מכוסים בהמון עננים ושנינו היינו רעבים עד מוות. הלכנו לג'ירף, שם הוא גילה שהוא במרכז מעוז ההייטק, ונגעל. גם אני לא אוהבת את הרצליה פיתוח, אבל שם היה האוכל. החלטנו לקחת טייק אווי וללכת לשבת בים. הוא הזהיר אותי שכשהוא רעב הוא נורא לא נחמד. רשמתי לפני את האזהרה. חיכינו וחיכינו לאוכל. בינתיים השמש כבר שקעה, הרחק מאחורי העננים. עצרנו בפיצוציה והוא רץ לקנות לנו בירות. הרגשתי נורא אשמה על שסחבתי אותו להרצליה. מן אחריות כזאת, כבדה מדי, על לוקיישן גרוע. גם הים לא היה מסעיר מדי. התיישבנו על מדרגה והתחלנו לטרוף את הנודלס. הוא לא אהב את הסרט. היה לו מתוק מדי. אני אהבתי והתרגשתי ממנו מאוד ("חיים של אחרים" הגרמני). פתאום היה הרבה פחות נעים. היו שתיקות ארוכות ומעיקות. אפילו הים לא הצליח לרכך. רק אני שברתי את השתיקות. הוא לא התאמץ. דיברתי שטויות. הוא שיתף פעולה. חשבתי שהדרך הטובה ביותר לצאת מהשתיקות האלה היא להתנשק. אבל הוא לא עשה שום דבר בכיוון ואני חשבתי: או שהוא מתלבט ולא נמשך אלי (נדיר, נדיר. הם בדרך-כלל, עם כל הצניעות, מתנפלים!) או שהוא לוקח את הזמן. הלוואי שהוא לוקח את הזמן. זה יכול להיות נחמד אם זה המצב.
ואז היתה עוד שתיקה. אז אמרתי לו שנזמין חשבון. הוא הבין את ההומור. רבצנו עוד קצת. חשבתי שעכשיו נשיקה קטנה זה מתאים. אבל לא. אז קמנו, והסעתי אותו לאוטו שלו. ובדרך אמרתי שחבל שעוגת התפוחים עוד לא מוכנה, כי אחרת הייתי מזמינה אותו. קיוויתי שיגיד שהוא מוכן לחכות את השעה שהיא בתנור. אבל הוא ענה שהוא לא לוקח צ'אנסים. נחכה שתהיה מוכנה. מלמלתי עוד מן "חבל" כזה, כי הריח של עוגה בתנור זה הכי שווה.
הוא כבר פתח את הדלת, ואז הסתובב אלי לנשיקה. נתתי את הלחי שלי. לא יודעת לאיזו נשיקה הוא התכוון, אבל כשהדלת של האוטו כבר פתוחה, אין מצב לנשיקה אמיתית. ולא היה "נדבר" ולא היה "נפגש" ולא כלום.
ובבית העיסה של העוגה היתה תפוחה כמו שצריך. ערבבתי עם התפוחים, הכנסתי לתנור וסימסתי "זה תפח!" הוא סימס חזרה "אז תהיה עוגה?" עניתי שכן והוא ענה כל הכבוד. לעוגה באמת היה ריח מעולה שהתפשט בכל הבית.
ואז דיברתי עם יעל, ששלחה אותי לראות את 1500 התמונות מהחתונה שיושבות באתר של הצלם. יפות אחת-אחת. קישקשנו הרבה על החתונה וקצת על הדייט. העוגה, כך גיליתי הבוקר, יצאה לא משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
