אז מה? חצי שנה עברה?
היית מאמין?
ואיך את מסכמת?
אתה יודע, כשאני מסתכלת אחורה, זה קצת מבלבל – נכנסתי בשביל דבר אחד וקרו כל כך הרבה דברים שבכלל לא ציפיתי להם.
למה את מתכוונת?
היה הניתוח והרצון למצוא עוד מקום לבטא את ההתמודדות עם תהליך הריפוי והקשיים. והניתוח עבר ונכון שאני עדיין מחלימה, אבל...
אבל מה?
אבל בהקשר לבלוג הוא כבר בכלל לא העיקר. זה הפך להיות מקום שהכרתי בו אנשים יקרים – במציאות ובוירטואליה, מקום לשתף בחיים שלי בכלל – אפילו חיי האהבה... מקום לשפוך בו את הלב כשאמצע הלילה ואין לי עם מי לדבר ואני עצובה או כועסת או מאושרת, קבוצת תמיכה למצוא טקסטים לחתונה של חברה, מפגש עם עולמות של אנשים אחרים שבדרך אחרת לא הייתי נפגשת איתם...ואפילו
אפילו מה?
אפילו הפך להיות חלק מהלימודים ומהמחשבה האקדמית. זאת אומרת איכשהו הוא כבר לא משהו שלצד החיים אלא חלק מהם. לגמרי. כמו מתנה שנתתי לעצמי ובכל זאת לא ידעתי מה יש בתוכה עד שלא פתחתי את העטיפה.
ומה עכשיו?
עכשיו ממשיכים, לא?
שכחת שאני זה ששואל פה את השאלות?
טוב, אז אני אגיד: עכשיו אני ממשיכה! מתה מסקרנות לדעת מה יקרה בחצי השנה הבאה.
* את הפוסט הזה כתבה יונת בשמי, לכבוד הבלוגולדת חצי שנה המשותפת שלנו והגילוי המרגש האחת את השניה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
