פילי חוזרת מהחוץ מלאת קוצים על כל הפרווה. אני מנסה להוציא לה אותם, אחד אחד. היא לא מתנגדת או שורטת או מייללת. רק משנה לי זויות כל הזמן, כאילו אומרת בנימוס - עזבי, נו, תלטפי לי את הבטן במקום.
אבל הבטן שלך מלאה בקוצים!
אז מה, אני עדיין נעימה. גרררר.
הסוף של האביב.
הירושלמי מתגלה כבחור הכי תל-אביבי שיצא לי להכיר. אין טיפה של עדות לירושלמיותו. אני לא מצליחה להבין איך ולמה התגברנו על משבר-השבוע. אני כנראה אמורה להאמין שאם הוא ממשיך להתקשר ולרצות להפגש זה אומר שבאיזשהו מקום מצאתי-חן בעיניו, אבל הוא לא נותן לי שום סוג של רמז למה - מה בי מוצא-חן בעיני. זה מתסכל. אני קולטת פתאום כמה אני זקוקה לפידבקים בחיים, לאישורים. בעיקר מפיו של זה שרואה אותי בלי בגדים. גם אני, בתגובה, מצנזרת את המחמאות, למרות שלפעמים נפלטות לי כמה כנגד רצוני. אני לא מבינה גברים. זה בטוח. ובמיוחד אותו. אז מתוך חוסר ההבנה שלי, והצורך להבין הכל, ומתוך זה שאיכשהו משום מה כן קצת נעים לי, זה ממשיך. בינתיים.
"הדייט מתמול שלשום", לעומת זאת, הוא בחור קסם שנפלה לו בטעות התגובה שהתכוון לשרשר למישהי אחרת כאן. פאדיחה לכל הצדדים, אבל יצאנו מזה. כולם התנצלו בפני כולם על חוסר הרגישות וכולנו קיטרנו על איך המילים הוירטואליות וטעויות טכניות קטנות יכולות ליצור מצבים שרק בסיינפלד בדרך-כלל קורים. אבל איזה עונג לשמוע אותם מדברים האחד על השני. טפוחמסהשוםבצל. אני מתה על התחלות כאלה, של התאהבות חזקה והדדית. מעלה בי חיוך ענק.
פעם, כשהייתי קטנה, היה לנו צאלון בחצר. הייתי מטפסת עליו ומדמה שהענפים שלו הם מקבילית ומתח ואני נדיה קומנצ'י.
* עריכה מאוחרת: זה לא צאלון אלא ג'קרנדה. אבא שלי, תואר שני בחקלאות והתמחות בצמחיה בצידי הדרכים, מודה בפני עכשיו שהטעה אותי כל השנים ("גם אני חשבתי שככה קוראים לו") כשקרא לזה צאלון. "בעצם... צאלון זה ההוא עם הפריחה האדומה, לא?". יופי אבא, עכשיו אתה נזכר להגיד לי??? "בסדר בסדר. אני לוקח את מלוא האחריות על הטעות". לפחות זה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
