ארזתי שני תחתונים, עוד זוג מכנסיים, מברשת שיניים ואת החומרים שלי לעדשות. שמתי לפילי מלא אוכל, שלא תבכה לבד. נכנסתי לסיריון ואמרתי לו שזה הולך להיות קצת ארוך, אבל שיהיה ילד טוב, כי הוא הולך לראות נופים שעוד לא ראה. אספתי את ע' ויצאנו לדרך. כבר בהרצליה התחילו הפקקים. עד נתניה, אמרתי לע'. אם לא משתחרר מסתובבים. זה יהיה ככה עד חדרה, פלטה ע'. אז עד חדרה. אם זה ממשיך אחרי חדרה - חוזרים!
אבל קצת לפני חדרה קיבלתי טלפון מהירושלמית. אוף, את לא מאמינה באיזה פקק אני, בכיתי לה. אבל היא נשמעה מאושרת מדי מכדי להשתתף בצערי. תשמעי, קטעה את הקיטורים שלי בסוף, ילדתי הבוקר בן! בן! וואאאווווו!!!! ואיך עברה הלידה, ואיך תקראו לו, ואיך הקטן, שהפך פתאום לגדול, מרגיש, ואיך ולמה ומתי ויו, איזה יופי ואיזה כיף וכמה מרגש ו... אני אגיע אליך בסופ"ש, טוב? בטח! אפילו הספקתי להכין עוגה לפני שתקפו אותי הצירים. מזל... עברנו את חדרה בלי להסתובב, ואנחנו עדיין בפקק. סגרתי את הטלפון. הירושלמית ילדה בן! הודעתי לע'. יופי. נורא מרגש, אמרה ע' בעיניים עצומות. הי! את לא יכולה לעצום עיניים עכשיו. את סקונד דרייבר! הדוד ממנרה צלצל. נו, אתן כבר בצפון? איזה, תקועות בפקק ארוך ואימתני. אה, לא נורא, אמר, זה ישתחרר לכן בעפולה. עפולה??? וגם, תשמעי, סידרנו לכן יופי של מקום לישון בו. יופי.
אחרי שלוש שעות ראינו את הר התבור - ההר שאני הכי אוהבת בעולם. ע' בינתיים התעוררה קצת מהמסטוליות שהיתה בה, כדי לספר לי על הדייט שלא צלצל אחרי. זו לא את, זה הוא! צעקתי עליה. שלא תעיזי לקחת את זה על עצמך. רק דפוקים לא מצלצלים אחרי, לפחות כדי להגיד שלא מתאים. ע' מחתה דמעה דמיונית. זה ממש שבר אותה.
השמש כבר התחילה לשקוע ואנחנו עצרנו לחומוס עם מלא סלטים שווים. הדוד ממנרה צלצל שוב. נו, איפה אתן? עצרנו לפיפי, גמגמתי, באמת בעפולה השתחררו הפקקים. עוד שעה אתן פה, אמר. שעה? עם מי הוא חושב שהוא מדבר? סתמתי לסיריון את האזניים, שלא ישמע. אמרתי לו, למקרה שכן שמע, שירגע, אף אחד לא מצפה ממנו לעשות את זה בשעה, ויצאנו לדרך, כשע' מאחורי ההגה. זו כבר היתה השעה של רשת ג', ואנחנו שרנו לנו שירי ארץ ישראל נוגים בזמן שהנופים הצפוניים המתכהים חולפים על פנינו. אחרי שלושת-רבעי שעה צלצל הדוד שוב. נו, הגעתן? מה הגענו מה? אנחנו רק במחניים! אה, מלמל לעצמו, נקבות... טוב, כשתגיעו לשער צלצלו. אנחנו פה בינתיים בארוחת חג אצל הדודים מהצד השני. לא, מה פתאום מפריעות, צלצלו כשתגיעו.
הסיריון עשה מאמצים יפים לעלות את ההר. הורדתי לע' את ההילוך לאחד נמוך יותר. מה, את רוצה שהוא יתחיל לגסוס פה? היה חושך מסביב, עם ירח קטנצ'יק מעל. רואה פה משמאל? הצבעתי לע', כאן זה החיזבאללה. ע' קפצה. די! איזה פחד. כן, אמרתי, ממש מעבר לכביש. בואי נגיד להם שלום. זה לא היה מצחיק. זה באמת היה מפחיד. הגענו לשער. הדוד הנחה אותי איך לנסוע ואמר לי להחנות מול הקבלה. מה קבלה? איפה הבית שלכם? שום בית, אמר. גשי ללוח המודעות, יש שם מעטפה עם מפתח. חדר 313. זה שלכן. באנה, אמרתי לע', סידרו לנו צימר! יופי, אמרה ע', אז אפשר להזדיין כל הלילה!
היה קפוא במנרה והעננים טסו מתחתינו במהירות מופרזת. מהחלון ראינו את לבנון. ע' הדליקה את הרדיו הצנוע בחדר החמוד שקיבלנו על 104.5 שהשמיע בדיוק את ההופעה החיה של שלום ושלמה. שיהיה. העיקר עברי. הדוד שוב צלצל. נו, בסדר? מה זה בסדר! מדהים! מלא מלא תודה! בכיף. מחר תבואו אלינו בבוקר, נאכל יחד ארוחת בוקר. וגם נקטוף דובדבנים. כפרה עליו. ניגשתי שוב לסיריון. אתה מוכן, חבוב? עכשיו הולכת להיות ירידה חדה ומפותלת. הוא הנהן בצייתנות. ע' הוסמכה להיות אחראית פיתולים. לי קשה מדי להתפתל רק עם יד אחת. ירדנו למטולה דרך נופים שחורים והמון המון אורות צהובים למטה.
במטולה היה פסטיבל. נגיד שפסטיבל. מלא אנשים מבוגרים ואינטליגנטים. היתה לנו שעה להעביר עד להופעה. אז ניגשנו לפאב לשתות כוס יין. הפאב דווקא היה מלא באנשים שיצאו מההופעה הקודמת, כולם עם תוכניית הפסטיבל ביד. עשינו לחיים לכבוד החופש. דיברנו על בנים. ועלינו. ועל האהבה המשותפת שלנו לשירה. השלוק הראשון כבר עצם לי את העיניים. נכנסנו לאולם והתמקמנו. שני שחקנים ושלושה נגנים. המתופף היה חתיך הורס. השחקנים הקריאו שירה, יאיר דלאל התערב מדי פעם בכינור או עוד או בדיחה, ולי היה נעים. נעים כל-כך שהתחלתי להירדם. מה את נרדמת מה? ע', כבר אחרי חצות, עברנו דרך ארוכה, והם מקריאים את השירים כל-כך יפה! התכרבלתי לי בכיסא ונרדמתי. לא זוכרת איך עלינו חזרה למנרה, אבל כבר מזמן לא ישנתי כל-כך טוב שלא באלכסון.
בבוקר, כשע' התקשתה להתעורר, הדלקתי את הרדיו. שידרו שם את פסטיבל עין-גב למקהלות. ע' נשברה וקמה. התלבשנו, ארזנו את עצמנו ויצאנו לדודים. אה, כמה שמנרה יפה! בבית של הדודים חיכתה לנו ארוחת בוקר עם גבינות סימפוניה וחביתות. מה קרה לגבינה הלבנה של תנובה והביצה הקשה? גם אנחנו הופרטנו, סיפרו הדודים בעצב. פיטפטנו עם הדודה על "לונדון וקירשנבאום" ועל הטיל מהמלחמה שפגע להם ברכבל שממש בימים אלה גמרו לשפץ, בזמן שהדוד ירד לחצר לקטוף גודגדנים. לא דובדבנים? לא. אלה עם האדום-צהוב הם גודגדנים. סבבה. קחי גם קצת להורים. אמרנו יפה שלום ותודה וירדנו שוב למטולה. שיחקו אותה! אמרה ע'. ממש! תמיד היו ידועים ביכולות האירוח שלהם, אבל ככה לתת לנו חדר בבית ההארחה? ממש יופי של אירוח! יופי.
באולם כמעט ולא היה מקום ישיבה. אגי משעול ויואל הופמן הקריאו האחד את השניה וגם את עצמם. הופמן היה קצת מצחיק. אגי היתה קצת מורה. הקהל היה יפה. הצצתי בפלאפון לראות מה השעה. חיכתה לי שם הודעת סמס. "טלו'ש, סליחה שאני מודיעה לך ככה, אבל אבא שלי נפטר אתמול". יצאתי מהאולם אל השמש הנעימה שבחוץ. אוי, מותק, אני מצטערת כל-כך. מתי ההלוויה? ביום חמישי. אני עוד לא יודעת את השעה. תודיעי לכולן? אני אודיע. אל תדאגי. ותחזיקי מעמד. היא משכה באפה. בינתיים אגי והופמן סיימו לדבר. סימסתי לכל שאר החברות ונכנסנו לאולם אחר בשביל ההופעה הבאה, שהיתה על שירי ילדים. ההופעה הכי טובה בפסטיבל! אריאל הירשפלד דיקלם את "איה פלוטו", השחקן דורון תבורי המדהים דקלם שיר ארוך ומצחיק עד מאוד של טשרניחובסקי, נורית זרחי דיברה על איך כבר לא כותבים היום שירי ילדים טובים מרוב נסיון לגונן עליהם ומרים ילן-שטקליס דילקמה את הסבון בכה מאוד עם רעשי הקלטה של פעם ברקע.
כבר היה קצת מאוחר ועייף כשיצאנו. החלטנו שלא נשארים לעוד הופעה. מצאנו איזו חצר גלילית מפוקפקת לאכול בה פשטידת פטריות ויצאנו דרומה. הרוח בידרה את שערותינו הבלונדיניות, הצפון היה יפהפה. אמרתי לע' שאולי אני צריכה להפרד מהירושלמי. רגע, אמרה, אנחנו עוד בחופש. נכון. נדחה את המחשבה הזאת לבית. בינתיים, החלטתי, אני לא עושה כלום בנידון. לפני הפניה לתל-אביב החזיר לי סוף סוף המנחה שלי טלפון. אני בבית. את יכולה לעבור כאן אם את רוצה. אבל אין לי יכולות אירוח. ע' התפקעה מצחוק. איזה יכולות אירוח? מה, עוגת הבית? שוב ביקשתי מסיריון סליחה ועלינו את הכרמל, לבית של המנחה. עליתי לקומה 11 עם גודגדנים, קיבלתי את התזה המתוקנת וקיבלתי תדריך-נוף קצרצר על איך ביום יפה רואים עד החרמון. הא! אני ממש עכשיו ראיתי את החרמון!
בואי נרד דרך בית-אורן, הצעתי לע'. סבבה. עוד קצת צפון ואז הביתה. עצרנו אצל הדרוזים לקנות לנו פיתה עם לבנה, וסיריון התפתל בחדווה את הירידה הירוקה של הכרמל. ברדיו השמיעו שירי משוררים. את קולטת? אמרתי לע', חזרנו מפסטיבל שירה והנה יש לנו שירי משוררים עד הבית! עד הבית? המממ... הפקקים היו גם פה. אז שרנו לנו. כבר שכחתי איך כיף איתך, אמרה ע' ברצינות, כשהתחרינו מי זוכרת יותר טוב את המילים של גולדברג בביצוע של חווה. נכון! גם איתך! איך קל לנו ביחד.
בוקר יום חמישי. אחרי מקלחת מעולה ושינה ארוכה במיוחד גיליתי שגם לי ילדה בחג! איזה יופי. ושניה לפני שסיימתי לכתוב את הפוסט הזה צלצל הירושלמי. תשמעי, אמר, אני לא מרגיש שזה יכול להתפתח ביננו. לא ממש ידעתי מה לענות לו, אז שתקנו.
ועוד שעתיים וחצי ההלוויה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
