אז מה, מבלוג קטן ושכונתי הפכת להיות בלוג רב קומות מפואר?
אני? מפואר?
כן. אומרים שאת פופולארית
מי אומר? ומה פתאום פופולארית?
כולם אומרים, ותסתכלי על כמות התגובות. כבר כמה פוסטים רצוף שיש לך יותר ממאה תגובות. זאת פופולאריות!
תפסיק להגיד את המילה הזאת!
למה?
כי זה לא נעים לי
מה לא נעים בזה? אפשר לחשוב שאת לא נהנית...
אני נהנית מזה שהרבה אנשים שאני מעריכה קוראים את מה שאני כותבת. נעים לי בתוך הקהילה הזאת, אבל...
מה הפעם? מה אבל?
זה גובה מחיר יקר. מגיעות אלי גם כלמיני תגובות פולשניות, כמו זו למשל
נו, מחיר התהילה.
לא רוצה תהילה. לא בשביל זה באתי לפה
אז למה באת?
כי רציתי לכתוב קצת על עצמי, להביע, לשתף. רציתי לעבד דברים שעוברים עלי וללמוד דברים חדשים
ואת כל זה את עושה. מה רע?
רע שאני מוצאת את עצמי לפעמים ערומה מדי מול אנשים לבושים מדי
או, עכשיו מתחיל להיות מעניין. את והמשחקים המקדימים שלך. בואי באמת נדבר קצת על עירום!
אתה רואה?
מה עשיתי?
אתה בדיוק מוכיח את מה שאני מנסה להגיד
שזה?
נעשיתי חשופה מדי, מעורטלת, פגיעה, בלי הגנות. כמה שאני אוהבת את המרחב הזה ומתמכרת אליו, ככה אני מגלה את זיהומי האויר שיש בו, וזה עושה לי להחנק
זה נשמע לא טוב. אז מה חשבת לעשות?
לא יודעת... אני אוהבת לכתוב. אני אוהבת שמגיבים לי. אני אוהבת לדבר כאן עם אנשים. ואני אוהבת לקרוא אחרים. אני לא רואה איך אני יכולה להמנע מביקורים לא רצויים ומהתחושה שאני הופכת כאן לזולה
זונה?
זולה!
אה. חבל. קיוויתי שאת רוצה לדבר על זונות
אוף איתך!
אז לא נדבר על ז...?
לא!
אף פעם?
לא!
אז על מה כבר נשאר לדבר?
אז זהו, שיש בי צורך להתכנס קצת חזרה לתוך עצמי
אבל את לא יכולה. את זקוקה למקום הזה
אני יודעת... ואני עייפה כל-כך...
אז בואי לישון
מה, איתך?
יש לך ברירה?
האמת שלא. באסה.
אני לא נוחר...
אני יודעת, אבל אתה נכנס לי חזק לחלומות
מבטיח לא להפריע לך כשאת עפה
באמת? נו, לפחות זה. אני אוהבת לעוף!
אז לילה טוב?
לילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
