דפי A4 חדשים עם הדפסות טריות שחורות עליהם. טוש זוהר כחול ועט. הכורסא הנוחה בגינה המוצלת. הספה בסלון מול המזגן. כיסא המחשב. מתחרים על ישבני. מחכים שאקום כבר. ואני קמה, מתקשה לפקוח עיניים, משתכנעת שהיום זה ילך ואני אתחיל את כל זה מחדש, ומרביצה עוד פיהוק. איך זה יכול להיות. מילא אתמול, כשישנתי רק חמש שעות. אבל הלילה ישנתי כמעט 10! למה אני ככה?
קפה. או, קפה זה פתרון. גומעת אותו בזמן שקוראת בלוגים. מדליקה עוד סיגריה. סיגריה עוזרת לעירנות? בהחלטה של רגע שמה עלי בגד-ים ויוצאת מהבית. זה בטוח יעיר אותי. המים קרים רק לכמה שניות הראשונות. אבל אלה כמה שניות מאוד מעוררות. מספיק כדי לגמוע את 30 הבריכות שלי ולצאת רעננה ושמחה. חזרה הביתה. הדפים, הטוש, האותיות השחורות, הכורסא והספה והכיסא - מביטים בי באופטימיות זהירה: אולי עכשיו? והעיניים מביטות בהן ונעצמות. פוזלות למיטה. לעזאזל!
חברה מצלצלת. זו שילדה לפני שבוע וחצי. לא נעים לי לספר דווקא לה על מצבי. אבל אני מספרת. והיא צוחקת, ואומרת שאני קצת מוצפת אולי, ושצריך לנוח מהתיזה ההיא, ולצבור את הכוחות מחדש - אלה שההורים שלי מסרבים בתוקף לתת לי לאורך כל חיי. וחוצמזה, היא אומרת, השלב של הלקרוא חומר חדש תמיד נורא מרדים! ובמסנג'ר חברה אחרת אומרת שאולי אני מותשת מהשבוע האחרון. ואני חושבת שאולי חטפתי איזו מחלת היאפים (גם כן יאפית). או שבלוטת התריס שלי לא בסדר (רק לסגור את התריסים וללכת לישון...). חייב להיות הסבר הגיוני לעיניים הנעצמות האלה. לאנרגיות המוחלשות.
ואת זה ציירתי לפני חודש בערך, ומוקדש לכל מי שרוצה לפעמים לחזור להיות קצת תינוק, אבל במיוחד בשבילה באהבה גדולה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
