אז בכל זאת, על קצה המזלג מהזהות החדשה שבחרתי לי לבלוג הזה... מיהי מומו:
מומו היא ילדה קטנה מאוד, יתומה, שמגיעה יום אחד לאמפיתאטרון נידח בשכונה עניה. כששואלים אותה בת כמה היא ומאיפה באה, היא לא ממש יודעת לענות. היא ילדה פשוטה. פשוטה וחכמה. והיא מתחברת בקלות לכל מי שהוא טוב-לב, גם אם הוא אנדר-דוג או עני או לא-משכיל. היא אוספת סביבה הרבה אנשים, שאוהבים את הנוכחות המקשיבה שלה ואת הזמן שיש לה לתת לכולם.
האדונים האפורים, שמחלחלים לאט לאט לעולמה של מומו, מצליחים לשכנע את החברים שלה ובכלל את כולם, שאם יעבדו ביתר יעילות ויחיו את חייהם תוך הקפדה על הזמן שלהם, יוכלו לחסוך אותו. הם משתמשים בסיסמאות כמו "הפק יותר מחייך – חסוך זמן!" או "הזמן יקר - אל תאבדו!" רבים משתכנעים, ולא מבחינים כי הזמן שהם חוסכים כל יום בעצם נגנב על-ידי האדונים האפורים, ולא יחזור אליהם עוד. הם משתעבדים לאותה יעילות ואפרוריות, ולא מצליחים לראות מה קורה לחיים שלהם, כי אין להם זמן לעצור רגע ולהסתכל פנימה.
אבל מומו רואה. רואה ומחליטה לצאת להילחם. וכמו בכל סיפור טוב, יש לה עזרה. מאסטרו הוֹרה, שהוא האדון הטוב והשומר של הזמן, וקסיופיאה, שהיא צבה מצחיקה שיודעת לחזות את העתיד חצי-שעה קדימה. יחד הם מנהלים קרב לא-פשוט בכלל על-מנת להציל את פרחי-השעות היקרים והמיוחדים – אותם פרחים שנגנבים על-ידי האדונים האפורים, שמתרבים ומתחזקים ככל שיותר אנשים משתכנעים לחסוך מזמנם.
זה, בקצרה, הסיפור "מומו" מאת מיכאל אנדה (שכתב גם את "הסיפור שלא נגמר" האגדי). כדי ממש להכנס לתוך כל ההרפתקאות שעוברים מומו וחבריה, חייבים לקרוא את הסיפור. אבל אני אגיד כמה מילים על מהי מומו עבורי:
מאז ילדותי קראתי את מומו כמה וכמה פעמים. הוא מעין "ספר מלווה", שגדל איתי עם השנים ומרגש אותי בכל פעם מחדש. זהו סיפור על העושר שאפשר למצוא בעוני, על העניין שאפשר למצוא בשעמום, על יתמות ובה שמחה על מה שיש. זהו סיפור על חברות ואומץ, על כוח ואמונה, על תמימות וחופש הדמיון והמחשבה. מומו היא ילדה מיוחדת באמת, שזכתה להכיר את "פרחי השעות" שלה עצמה. מדי פעם, כשקשה לה לבד, היא נזכרת בהם ומתעודדת. אני אוהבת את הילדה הזו מאוד, את הסיפור המסופר כל-כך יפה, ואת הדמויות שבו. אני מצליחה לפעמים להבחין בחיי באדונים האפורים ולהזהר מפניהם. הילדה שאני היום מנסה להתקרב לדמותה של מומו ולהזהר ממה שקרה לחבריה שכל חטאם היה שלא היו עירניים מספיק. לתפוס את הדברים הפשוטים ולהנות מהם, להביט בעולם, להקשיב, להעריך את הזמן היקר שניתן לי. בשעות של בדידות או עצב אני מנסה להתכנס אל תוכי ולראות את פרחי השעות שלי. שוב ושוב אני חוזרת בסיפור על הקטע המספר את התגלות פרחי השעות למומו: "מעט-מעט הבינה מומו, כי כל פרח חדש נבדל תמיד מכל אלה שקדמו לו; וכי הפרח הפורח בשעה הנתונה הוא הנראה בעיניה כיפה מכולם". אני מנסה להעריך את רגעי הזמן שלי כרגעים נדירים ופועלת לפיהם. מומו היא סוג של אידאל עבורי. כזה שקשה מאוד להגיע אליו, אבל תמיד תמיד שווה לשאוף לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
