ב- 25 ליוני, יום שני, בגיל 98.
זו היתה הדמות הכי שנואה במשפחה. זו שעוד מינקותי למדתי להתרחק ממנה. קשה לכתוב דברים רעים על אדם שמת. אז הנה קטע מסיפור משפחתי שכתבתי לפני 3 שנים, במסגרת הלימודים:
את חיה, אימו של אבי, למדתי לשנוא מאז שאני זוכרת את עצמי. סבא נפרד ממנה מיד כשהבנים עזבו את הבית, ומאז, מגיל 65, היא חיה על חשבונו בבתי אבות, אותם היא מחליפה תדירות. אני זוכרת בית אבות אחד בחיפה ואת הרחבה המרוצפת שלפניו, שהיתה אז ענקית בעיני. היינו אחרי עוד ביקור אצל סבתא ואני שאלתי את אמא למה סבתא היא כזאת. אמא אמרה: "את יודעת, טלי, יש בעולם כל מיני אנשים. חלק מהם טובים וחלק מהם רעים. את לא אשמה שיצא שדווקא סבתא שלך היא מהרעים". הבטתי על אבי השותק. אני זוכרת שההסבר הזה הרגיע אותי לגמרי. השנאה לסבתא היא קונצנזוס אצל ילדיה ונכדיה. אני לא יודעת מה עשתה. אני גם לא יודעת מיהי באמת. רק שמיררה את חייו של סבי האהוב, שלא עבדה מעולם ושהיתה אמא מזעזעת. אבא מבקר אותה פעם בחודש בבית האבות בבאר-שבע, משלם לפיליפינית בכסף שהולך ונגמר מהחשבון ונאנח כשאני שואלת איך היה. היא לא יודעת איך אחותי ואני נראות. היא לא יודעת שאחותי התחתנה או שיש לה ילדה. לפני שנתיים בערך באתי אליה עם אבא. מצאתי זקנה מקומטת ומרירה ששמיעתה לקויה מאוד. היא ישבה צמוד מאוד לטלויזיה רועמת פרסומות וכשדיברה התלוננה על כך שהיא כבר לא יכולה לקרוא ספרים בכלל. משהו נצבט בי אז חזק. אני זוכרת אותה כל חיי רק מתלוננת, אבל התלונה הזו נגעה לליבי. כשיצאנו אמרתי לאבא שאני מרגישה אשמה. הוא אמר לי שאין לי על מה. "באמת, אף פעם לא עשתה מעשה טוב בחייה", אמר בהשלמה, "אף פעם לא תפקדה כאמא או כסבתא". אני מניחה שכבר אשא לבד את האשמה הזו איתי תמיד.
מאז ביקרתי אאותה עוד פעם אחת. היא כבר בכלל לא תיקשרה. אבל צילמתי אותה, ואז חזרתי הביתה וציירתי אותה, מנסה להתמודד עם השד המשפחתי הזה. אין לי איתי את הציור כי כבר נתתי אותו למורה שלי, לקראת תערוכת תלמידים עוד שבוע וחצי. שני ציורים שלי של אנשים מתים יהיו שם. אחד של תלמיד שנפטר ממחלה קשה לפני חודשיים ואחד של סבתא חיה.
הלוויה אתמול, בבאר-שבע, היתה הלוויה הכי הזויה שחוויתי בחיי. היינו תשעה: אבי ואחיו, שני בני-דודי, אמי, דודתי, שתי נציגות מבית-האבות ואני. הזריזים יצליחו לחשב שמניין לא היה. העגלה חרקה על השבילים הלוהטים וגופה הצנום היטלטל מול נוף מדברי. אבא בכה קצת. אחיו נראה עצוב. דודה שלי, שלא ראיתי אותה לפחות שנה, לא הפסיקה לפטפט. לא יכולתי להסתכל איך מורידים את גופתה לקבר. הפניתי מבטי הצידה, לחלקות הקברים המוכנות למתים שעוד יבואו והלאה להרים. כשהכל הסתיים החלטנו כולנו לעלות לקבר היפה של סבא בעומר. "צריך להזהיר אותו שהיא מגיעה", אמרתי, "שגן-העדן שלו הסתיים". אף אחד לא צחק. משפחה רצינית יש לי. רצינית וקטנה. בעומר פרשנו אמא ואני לצד, לעשן. אמרתי לה שזה לא הגיוני, מה שקורה כאן. שנראה לי שהיתה לה הפרעת אישיות קשה או משהו, אולי נרקיסיסטית. "ברור שהיתה לה בעיה קשה בנפש", ענתה לי אמא, "אבל לכי תגידי לה שתטפל בעצמה. היא רצתה שאנחנו נטפל בעצמנו, כדי שנוכל לשרת אותה ולהיות שם בשבילה".
לאן יישא הזרם את פני הקטנים?
למה הוא קורע את עיני?
ביתי הרחק בחורשת אורנים
עצובה איוושת אורני.
פיתני הנחל בזמר גיל,
רינן וקרא בשמי,
הלכתי אליו אחרי הצליל,
נטשתי את בית אימי.
ואני יחידה לה, רבה בשנים,
ונחל אכזר לפני -
לאן הוא נושא את פני הקטנים?
למה הוא קורע את עיני?
(לאה גולדברג)
יהי, לפחות זכרה, ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
