הרבה אנשים ראו אותי בשבוע האחרון, אחרי ששנתיים הייתי קבורה בתוך ההחלמה שלי ובתוך מגדל רב-קומות חסר אויר. לכולם אותה ההבעה: איך השתנית! עשית משהו לשיער? את נראית נפלא! זוכרים איך היא נראתה אז? מומו, ממש נפלא לראות אותך. וגם רזית נכון? את חצי! תביאי חיבוק, בחיי, את כל-כך יפה וקורנת!
ואני נבוכה. לפני שנתיים הייתי 4 קילו פחות מעכשיו, השיער שלי היה צבוע בלונד, למדתי ועבדתי במה שאהבתי... אמנם הייתי אחרי פרידה כואבת ואחרי תאונה, וברור שנראיתי לא הכי טוב, אבל משהו עקרוני כאן בכל זאת לא מסתדר. ואז אני חושבת: אני כבר יודעת שאני טובה ברושם ראשוני. יש משהו בפגישה הראשונית איתי שעושה לאנשים להתלהב. ואחר-כך, זמן קצר אחר-כך, זה דועך. ההתלהבות יורדת, הם כבר לא מחמיאים, משהו בזוהר מתעמעם נורא. ככה זה עם כמעט כל הדייטים שיצאתי איתם בשלוש השנים האחרונות. ככה זה עם מקומות עבודה. ככה זה בפגישות מחודשות של אחרי הרבה זמן. מה קורה שם אחרי שלוש פגישות? מה קורה כשמכירים אותי לאורך זמן? מה הם מגלים עלי שלא גילו מיד? איזו מפלצת בי יוצאת החוצה ומבהילה כל-כך? למה אני מצליחה להחזיק את הקסם והיופי כל-כך מעט? ולמה, תמיד כשרואים אותי אחרי הרבה זמן נראה להם שאני יותר יפה, יותר רזה, יותר מקסימה מאיך שהייתי כשהכירו אותי ביומיום שלי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
