לא. לא תהיה מסיבה. למרות שהזמנתי היום מקום לעוד שבועיים. למרות שנורא רציתי לחגוג עם ריקודים ואלכוהול לשם שינוי, במקום להיות בדכאון.
לא תהיה מסיבה.
כי זו הפקה גדולה מדי עבורי, כי החברים שלי לא מכירים האחד את השני, כי כמה משמעותיים מטופלים בתינוקות חדשים ובכלל בילדים, כי אין מספיק, כי אין חבר'ה, כי אני לא באמת אשת מסיבות, כי אני לא אוהבת להיות במרכז של ארועים, כי אין לי כוח לחגוג לעצמי.
אז לא תהיה מסיבה.
פעם, כשהיה "אנחנו", כמעט בכל חגיגות העשרים ומשהו, היה כל-כך הרבה יותר קל. היינו הולכים לאכול באיזו מסעדה שווה והטלפון היה מצלצל לברך כל הזמן, והוא היה כותב לי ברכה נורא יפה ומרגשת עם "אני אוהב אותך" בכתב יד ברור בסוף. לפעמים היתה קופצת חברה או שתיים להביא מתנה, ההורים (בימים הטובים שלהם) היו שולחים פרחים.
אף פעם לא היתה ממש מסיבה.
חוץ מאחת גדולה, בגיל 26, בחצר של חברים בעין-כרם, לפני עידן החתונות והילדים, עם נרות וחומוס של אבו-גוש ושיחות שקטות של אנשים. היא התרחשה 10 חודשים אחרי הפרידה מא' וחודשיים לפני הקשר המשמעותי ביותר בחיי, ואני זוכרת אותה כיומולדת הכי שווה שהיתה לי בחיים. מאז, גיל 26 נחקק בי כגיל אליו אני מוכנה תמיד תמיד לחזור.
עכשיו כבר 32, ומסיבה, ככל הנראה, לא תהיה.
הפרידה הכואבת קרתה שבוע לפני יומולדת 29, שזכורה לי כיומולדת הכי נוראית שהיתה לי בחיים. יום שלם בלי להפסיק לבכות. 30 ו- 31 לוו בהתחלות של קשרים, ובברכות נוסח: אנחנו מכירים רק שבוע, אבל..." דווקא אלה מערכות היחסים שהצלחתי להחזיק הכי בכבוד (חודשיים בגיל 30, חצי שנה בגיל 31).
אז חשבתי שהפעם תהיה מסיבה. חשבתי שבא לי לחגוג. אחרי הכל, אני מרגישה הכי בריאה שהייתי מאז התאונה, יש לי הרבה חברים שאני אוהבת, אני בתקופה טובה. אבל אני לא מסוגלת. משהו כרגע לא מאפשר לי לשמוח את היומולדת הזאת. אני נותנת לעצמי שבועיים להתאפס. בינתיים אני אבטל את ההזמנה במועדון ההוא כי באמת, על מי אני עובדת!
והיות ובמילא זה פוסט בכייני (אוף, סליחה!), החלטתי כבר ללכת עד הסוף ולהביא את חוול'ה האהובה שתבכה קצת בשבילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
